בש"פ 3930/99 מדינת ישראל נ. צאלח אלמוגרבי

1.זוהי בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים).

שלוש פעמים נדונה שאלת מעצרו של המשיב. בפעם הראשונה עם מעצרו עד תום ההליכים נגדו; בפעם השניה בערר על החלטה על מעצרו, בו ניתנה החלטה הדוחה את הערר על-ידי כבוד השופטת ביניש; בפעם השלישית, בבקשת המדינה להארכת המעצר בתום 9 חודשים, שהוארך על-ידי כבוד השופט אנגלרד.

הפעם, אין מתעוררת שוב שאלת קיומה של עילת מעצר, של קיום ראיות לכאורה בביצוע העבירות המיוחסות למשיב אם כי הועלתה בשפה רפה על-ידי הסניגור המלומד טענה לפיה קיים סיכוי שאם תהיה הרשעה לא יהיה זה בעבירת רצח אלה בסיוע להריגה. אין אני מוצאת להיכנס לשאלה זו שגם איננה מרכז טיעונו של הסניגור כנגד בקשת המדינה.

2.לא עומדת גם על הפרק שאלת מסוכנותו של המשיב גם זו נדונה בפעמים הקודמות. לפיכך, לא אחזור על העובדות והמסקנות שהוסקו על-ידי הערכאות שטיפלו בעניין ולא שמעתי דבר שיש בו כדי לקעקען.

הטענה המרכזית ולמעשה היחידה שבפי המשיב היא, כי משום התמשכות המשפט שסופו אינו נראה באופק, מסוכלת כוונת המחוקק, שדאג למימוש זכותו לחירות של נאשם כל עוד לא הורשע וזאת, על-ידי קציבת תקופת מעצר של 9 חודשים, שבסיומם, ישוחרר ממעצר אם משפטו טרם נסתיים. על-פי הטענה, אין להאריך את המעצר אוטומטית לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, בתום 9 חודשים, שאם כך ייעשה, תסוכל מטרת החוק וכל נאשם צפוי להיות נתון במעצר עד תום משפטו, ללא ההגבלה הקבועה בחוק. הארכה כזו מסכלת את תכלית החוק ופוגעת בחירותו של אדם שלא כדין.

דיון

3.אכן, תכלית סעיף 61 לחוק המעצרים היא לקצוב את תקופת מעצרו של אדם שהוגש נגדו כתב אישום ומשפטו לא הגיע לסיומו בתקופה של 9 חודשים, שלאחריה ישוחרר. תכלית זו באה לשרת את ההגנה על זכותו של אדם לחרות כל עוד לא הורשע בדין. מנגד, העניק סעיף 62 לחוק המעצרים לשופט של בית משפט זה, סמכות לצוות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 90 יום ולחזור ולצוות כך מעת לעת.

הקושי הרעיוני שבהפעלת הסמכות אל מול ההוראה שבסעיף 61, עולה מתוך הסעיפים עצמם. זהו הסדר פרי אילוצים. מובן שהסמכות אינה מופעלת כדבר מובן מאליו בכל מקרה בו לא מסתיים המשפט ומתבקשת הארכת מעצר. הקריטריונים להפעלת הסמכות נקבעים ממקרה למקרה בהחלטות הניתנות על-ידי בית משפט זה.

לאמיתו של דבר, מלמדת המציאות, כי המערכת איננה ערוכה להגשמת תכלית החוק כפי שזו מוצאת את ביטויה בסעיף 61 שבו. העומס בבתי המשפט איננו מאפשר סיום משפטים פליליים במשך 9 חודשים ובודאי לא את המסובכים שבהם, שהם רבים למדי.

לפיכך, על בית משפט זה, בבואו לדון בבקשה להארכת מעצר, לאזן בין זכות היסוד של אדם לחרות לבין הגנת הציבור מפני מסוכנותו, לאור המעשים המיוחסים לו ותוך נתינת הדעת לכך שקיימות ראיות לכאורה להוכחתן.

4.נתתי דעתי לשאלה זו זה מקרוב בבש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' יצחק חדיף ואח' , בו אמרתי:

"מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים הוא הכרח בל יגונה. אין חולק שסעיף 61 לחוק המעצרים מיועד להגן על זכויות הנאשם ועל חירותו כל עוד לא הורשע בדינו ולתחום את משך מעצרו. יחד עם זאת, ניתנה בסעיף 62 לחוק המעצרים לבית משפט זה, סמכות שבשיקול דעת להאריך את המעצר בשלושה חודשים ולחזור ולהאריכו. אין בית משפט זה מאריך מעצר לאחר תום תשעה חודשים כדי ל"העניש" את ההגנה ואין הוא מסרב להאריך את המעצר כדי ל"העניש" את המערכת או את התביעה על כך שהמשפט לא הסתיים בתקופה הקצובה, כטענת עורך דין פלדמן. בית המשפט שם על כף המאזניים מחד גיסא, את שלילת חרותו הממושכת של נאשם שטרם הורשע, ומאידך גיסא, את מסוכנותו לציבור הראוי להגנה, את סכנת המלטותו מפני הדין ואת סכנת שיבושם של הליכי משפט. בית המשפט עושה שימוש בסמכותו, תוך שקלול ואיזון של האינטרסים המשמשים בזירה. כך נעשה בהארכת המעצר הראשונה וכך ייעשה בהארכה השניה המבוקשת".

5.במקרה שלפנינו התנהל המשפט במידת מה בעצלתיים, אולי שלא באשמת איש ואולי משום שלא אצה הדרך למעורבים או למי מהם. עם זאת, לא ניתן להצביע על סחבת מכוונת מצד מאן דהוא.

מדובר באדם שהוגש נגדו כתב אישום כאמור, וקיימות נגדו ראיות לכאורה על מעורבות ברצח נתעב ואכזרי המעמיד חזקת מסוכנות נגדו, אותה לא הפריך, גם אם עברו נקי.

6.אשר על כן, נענית אני לבקשה על הארכת מעצרו של המשיב ב90- ימים נוספים החל מיום 20.6.99 או עד למתן פסק דין במשפט נגדו, לפי המוקדם.

מבקשת אני להפנות קריאה לערכאה הראשונה שתעשה כמיטב יכולתה לסיים משפט זה מוקדם ככל שניתן.