בש"פ 3933/01 חן אלחרר נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום, שבו מייחסת לו המשיבה עבירה של ניסיון לרצח בניגוד להוראת סעיף 305(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ועבירה בנשק שלא כדין לפי סעיף 144(א) לחוק הנ"ל. על פי הנטען בכתב האישום, ארב העורר, בתאריך 8.1.2001, למתלונן יניב מחפודה, בפתח ביתו, וירה לעברו 5 יריות מאקדח. היריות פגעו במתלונן בזרועו ובגבו. בעת שארע המעשה, היה המתלונן אסיר בחופשה, שהגיע לביקור בבית הוריו, והמשיבה סבורה, כי העורר ניצל הזדמנות זו כדי לנקום במתלונן, על שזה האחרון דקר אותו בסכין בעת שהשניים היו אסורים בבית האסורים.

לבקשת המדינה, הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לעצור את המשיב עד תום משפטו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

2.העורר סבור, כי הראיות המצויות בתיק המשטרה, אין בהן די כדי להקים עילה למעצרו. הוא מציין כי המתלונן, ואחיו שהיה עמו בשעת הירי, מסרו בעדותם הראשונה במשטרה, כי לא ראו את היורה, ורק כעבור מספר ימים, בעדות נוספת, העיד המתלונן והעידו בני משפחתו במשטרה, כי זיהו את היורה, וכי היה זה העורר שירה במתלונן. גרסה כבושה זו לא באה, לדעת העורר, אלא בעקבות החלטתה של המשטרה מראש, כי העורר הוא היורה, ובשל שהמשטרה שכנעה את המתלונן ובני משפחתו, בנכונות סברה זו. העורר כופר גם בקיומו של מניע מצדו למעשה הירי, והוא סבור כי הטענה כאילו דקר המתלונן את העורר בין כתלי בית הסוהר, אינה נכונה, שהרי עובדה היא, כי העורר, בשעת מעשה הדקירה, הצביע על חשוד אחר.

3.בית המשפט המחוזי, בהחלטתו המנומקת היטב, מצא כי קיימות ראיות לכאורה, הקושרות את העורר לאירוע והמחזקות את אמרותיו המפלילות של המתלונן. המתלונן תאר את האקדח בו נורה ואת בגדי היורה; בביתו של העורר נמצאו בגדים התואמים תאור זה, ובמקלט הבית נמצאו, אף כי כעבור מספר ימים, כדורי אקדח בקוטר הכדורים שנמצאו באזור הירי, והמתאימים לאקדח אותו תאר המתלונן.

בית המשפט המחוזי בחן גם את גרסת האליבי של העורר, ומצא כי בשלב זה, לפחות, אין לומר כי יש בה כדי לגרוע מהתשתית הראייתית העומדת לחובתו. השאלה, אם יכול היה להתקיים האירוע שנטען להיות מניע אפשרי למעשה הירי, לאמור - מעשה הדקירה, נבחנה אף היא על ידי בית המשפט המחוזי, ולאחר בדיקה שערכה המשטרה לבקשת בית המשפט, נמצא כי האפשרות קיימת. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי העובדה שהעורר הצביע בעת ההיא על אדם אחר כחשוד אפשרי למעשה הדקירה, מתיישבת עם האפשרות שאכן תחילה סבר העורר, שלא הבחין בדוקר, כי אחר הוא שדקר אותו, או עם האפשרות, שהעורר ביקש להסתיר, מסיבותיו שלו, את זהות הדוקר.

בית המשפט המחוזי בחן גם את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, ומצא כי לנוכח המסוכנות הרבה העולה מעצם ביצוע המעשה המיוחס לעורר, אין מקום לבחור בחלופה למעצר.

לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.