בש"פ 3935/02 עובדיה באבו נ. מדינת ישראל

1.במסגרת הליך פלילי שהוגש נגד העורר החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) לעצור את העורר עד תום משפטו. הערר מכוון נגד החלטת המעצר.

2.כתב האישום שהוגש על העורר כולל שלושה אישומים ובהם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה והתפרצות. לפי האישום הראשון, הניח העורר עם אחרים בלוני גז ליד ביתה של קטינה, שהיה לה סכסוך רומנטי עם אחד האחרים. העורר פתח את בלון הגז והצית אש. כתוצאה מכך אירעה דליקה וכבאים שהוזעקו למקום כיבו אותה. האישום השני עוסק באירוע דומה, אם כי שם מדובר היה בסכסוך בין אחד האחרים לבין גורם שלישי כלשהו. האישום השלישי עוסק בפריצה של העורר ואחד האחרים למכולת. משהוגש כתב האישום בחודש דצמבר 2001, הוחלט לעצור את העורר ונקבע כי תיערך חוות דעת פסיכיאטרית לגביו. העורר אושפז בבית החולים אברבנאל. בחוות דעת מיום 10.2.02, שהוגשה בעקבות אשפוזו, נאמר כי הוא איננו כשיר לעמוד לדין וכי בעת ביצוען של העבירות "פעל בחוסר שיפוט ולא ידע להבדיל בין טוב לרע". ביום 6.3.02 הוחלט להפסיק את ההליכים נגד העורר וניתן לגביו צו אשפוז. הוא אכן אושפז. עניינו של העורר הובא בפני ועדה פסיכיאטרית וזו החליטה ביום 29.4.02 על שחרורו, משום שנמצא כי איננו חולה נפש. האשפוז האחרון נעשה בבית החולים באר-יעקב. בסיכום המחלה שהוציא בית החולים נאמר, כי מעשיו של העורר היו מעשים מכוונים, אשר בוצעו תוך ידיעה ברורה שהם אסורים. בהחלטה קודמת של הוועדה הפסיכיאטרית, מיום 13.3.02, אף נאמר כי העורר מהווה סיכון ממשי ומיידי. לאחר החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית מיום 29.4.02 הורה היועץ המשפטי לחדש את ההליכים נגד העורר, וכך נעשה. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 5.5.02 הוחלט לעוצרו עד לסיום ההליכים נגדו.

3.בבית המשפט המחוזי לא התעוררה מחלוקת בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה, ואף לא בשאלה האם קיימת עילת מעצר. הסנגור המלומד טען, כי על פי חוות הדעת מיום 10.2.02, אין העורר כשיר לעמוד לדין ואף בעת שביצע את העבירות לא ידע להבחין בין טוב לרע והיה חסר כושר שיפוט. מכאן הטענה שאין הוא בר-עונשין ולפיכך אין להורות על מעצרו. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה. על פי גישתו, השאלה האם העורר לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוען של העבירות תוכרע על ידי בית המשפט שידון בהליך העיקרי. מאחר ולא הייתה מחלוקת שמדובר באדם המהווה סיכון לשלום הציבור, נקבע כי יש לעוצרו וכי חלופת מעצר לא תקטין את הסיכון. בערר חזר הסנגור על הטענה, כי אין מקום לעצור את העורר, מאחר וקיימת חוות דעת לפיה לא היה אחראי למעשיו בזמן שביצע את העבירות.

4.אפילו מסכימה המדינה שחשוד בביצוע עבירה לא היה אחראי למעשיו בשל מצבו הנפשי, אין בכך כדי למנוע ממנה הגשתו של כתב אישום: בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 289. הדברים הם בבחינת קל וחומר, מקום שהתביעה חולקת על טענתו של החשוד ונסמכת על חוות דעת אחרות, המצביעות על כך שהחשוד היה והינו אחראי למעשיו: שם, עמ' 299. במקרה הנוכחי אכן קיימות חוות דעת אחרות, אשר לפיהן אין העורר חולה נפש ואף לא היה חולה בעת ביצוען של העבירות. חוות הדעת המאוחרות מצביעות באופן ברור על סיכון ממשי וגבוה אם העורר ישוחרר. זאת ועוד, אם סומכים אנו על חוות הדעת מיום 10.2.02, שהינה העוגן לטענתו של העורר, הרי נראה שהתוצאה המתחייבת הייתה שיש להמשיך ולאשפזו. נוסיף, כי לחובת העורר רשומות הרשעות בעבירות שונות, לרבות עבירות הצתה. מכל מקום, לאור חוות הדעת המאוחרות, לא היה מנוס מן המסקנה כי יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.