בש"פ 3940/01 ציון יונה נ. מדינת ישראל

ביום 22.3.01 בשעה 21:45 הִלכה המתלוננת, בת 73 שנים, ברחוב בתל אביב, כשעל כתפה תלוי תיק ובתוכו כסף, תעודת זהות, מפתחות הבית, תרופות ומסמכים רפואיים. באותה עת עבר במקום העורר כשהוא נוסע ברכב יחד עם אחר, ומשהבחינו במתלוננת, החליטו לשדוד את כספה, ובלשונו של העורר בעדותו במשטרה:

"רצינו כסף לקנות סמים, היינו בקריז, ואז ראינו את האשה והחלטנו לחטוף לה את התיק, כדי שיהיה לנו כסף לקנות סמים".

העורר הגיח מאחורי המתלוננת, החל מושך ברצועת התיק, ותוך כדי כך נשרטה המתלוננת בידה. כשנטל לבסוף את התיק ניסתה המתלוננת לרדוף אחריו, נפלה ונחבלה. הוא הובא לדין בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירה של שוד. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו עד תום משפטו. הסניגור לא חלק על כך שקיימת תשתית ראייתית הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו, ובית המשפט נעתר לבקשת המדינה.

הערר מופנה כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי. עיקר טענתו של העורר היא, כי הוא שוחרר על ידי המשטרה לחלופה של שהות בביתו בתום חקירתו, וכי היה בפועל משוחרר ממעצר עד למתן ההחלטה בבקשת המדינה כאמור. הוא סבור, כי הוא הפריך בהתנהגותו, בעת היותו נתון בביתו, את חזקת המסוכנות שייחסו לו. הוא מבקש לעבור טיפול של גמילה, וסבור כי ראוי לאפשר לו את הדבר.

דין הערר להדחות. אכן, העורר שוחרר תחילה ממעצרו טרם שהוגש כתב האישום נגדו. אולם בינתיים הוגש תסקיר מאת שירות המבחן בעניינו, ומן התסקיר עולה ספק רב באשר לסיכוי כי העורר יעבור בשלב זה טיפול גמילה, והובע ספק בו, בשאלה אם אכן בעת היותו בביתו לא עשה שימוש בסמים כי אם רק בתרופות הרגעה. שירות המבחן ציין שאין זו הפעם הראשונה שהעורר מבקש להשתלם בטיפול גמילה בעת שעניינו מובא בפני שירות המבחן. גם בפעם הקודמת לא צלח הדבר.

כל אלה הובאו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי, ששקל גם את חומרת העבירה. המדובר בעבירה של אלימות קשה, ואת השלכתה על מסוכנותו של העורר. לא מצעתי פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה.