בש"פ 3947/06 גרשון מנשירוב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו), בתיק ב"ש 1872/06 מיום 7.5.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בקריות כתב-אישום, המייחס לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, בתאריך 13.3.2006 איים העורר על אשתו, אירינה מנשירוב (להלן: המתלוננת) בפגיעה בגופה ובחייה אם לא תיתן לו כסף. בנוסף, הגיע העורר אל דירתה, זרק אבן על חלונה ושברו, תוך כדי שהוא דורש ממנה כסף. בנוסף, תקף העורר את חמו, אבי המתלוננת, חנניב חנוכה וגרם לו חבלות של ממש וכן איים פעם נוספת על המתלוננת באזני ילדם המשותף.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בקריות, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 20.3.2006 קיבל בית-משפט השלום (כבוד סגן-הנשיא א' מגן) את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בהתייחסו להליך גמילה מסמים אשר הוצע על-ידי העורר, קבע בית-המשפט, כי הליך גמילה זה איננו רציני, ולא החל לפני המעצר ועל כן אין הוא מקרה חריג שיצדיק הפניה לגמילה וכי הכלל הוא, כי שחרור העורר ממעצר להליך גמילה הינו החריג ומועדו הרגיל של הליך הגמילה הוא בעת ריצוי העונש. בהעדר חלופה ראויה, קבע כאמור בית-משפט השלום, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

על החלטה זו של בית-משפט השלום ערר העורר לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ביום 11.4.2006 החליט בית-המשפט המחוזי לבקש תסקיר מעצר מאת שירות המבחן בעניינו של העורר. בתסקיר שהתקבל נאמר, כי התלות של העורר בסמים אינה קריטית וכי הוא חוזר לסמים רק במקרים של לחץ ומצוקה. קצין המבחן המליץ על טיפול גמילה קצר בתנאים סגורים ולאחר מכן שהות של שנה בקהילה טיפולית בתנאים סגורים. למרות המלצה זו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין זה מן הראוי להחיל את החריג לכלל, לפיו אין מקום להתיר השתלבות בהליך גמילה במסגרת המעצר, במיוחד בעבירות מהסוג אותן עבר העורר, שהינן עבירות המחייבות הליכי שפיטה מהירים ככל האפשר ואין רצון העורר להתחיל תהליך גמילה מהווה סיבה מוצדקת לעכב זמן רב את הליכי השפיטה. בנוסף, התחשב בית-המשפט המחוזי בעברו הפלילי המכביד ביותר של העורר, אשר ריצה בעבר עונש מאסר של 24 שנים בגין המתה בזדון במהלך שוד. בהתחשב בכל הסיבות המנויות לעיל, דחה בית-המשפט המחוזי את עררו של העורר.

מכאן הערר שבפני, במסגרתו טוענת באת-כוח העורר, כי אין לדחות את חלופת הטיפול הרצינית וארוכת הטווח אשר הוצעה על-ידי שירות המבחן וכי יש להתחשב בצרכים הייחודיים של העורר וברצונו לשקם עצמו ואת חיי המשפחה שלו. כן טוענת באת-כוח העורר, כי אין הבדל משמעותי מבחינה חברתית בין מעצר בבית-כלא לבין שהייה במוסד גמילה סגור. לטענתה, העורר לא השתמש באלימות ומדובר בסכסוך פנימי בין בעל לאישה, בו "נפל" העורר פעם אחת, למרות מאמצי שיקום רבים מצידו.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות אלימות. לא ניתן להשוות מצבו של העורר למצבם של עברייני אלימות או סמים אחרים, לאור עברו הפלילי ולאור העובדה, שהעבירות נעברו כששוחרר לאחר שנוכה שליש ממאסרו ועדיין אותה תקופת מאסר תלויה ועומדת כנגדו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובנימוקיו, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מסוכנותו של העורר הינה ברורה, לאור האלימות החמורה בה נקט בעבר. לא ניתן להתעלם מאיומים לרצח, בעיקר לא ממי שכבר ביצע מעשה שכזה בעבר. העובדה, כי מדובר בסכסוך תוך-משפחתי, אינה מהווה עילה להקלה בעיני, אלא אדרבה, דווקא מגבירה מאד את הסכנה לבני המשפחה. ככל שיש להעריך ולעודד את מאמצי השיקום של העורר, לא ניתן לבטל את מסוכנותו, רק בשל רצונו בגמילה, כנגד הכלל הרגיל, אשר לאורו פעלו גם הערכאות הקודמות, ולפיו– הזמן הראוי להליך הגמילה הינו בעת ריצוי העונש ולא כחלופה למעצר, וזאת למעט במקרים חריגים ביותר, אשר המקרה שבפני אינו נמנה עמהם.

סוף דבר, הערר נדחה.