בש"פ 395/10 אוסקר אורן נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי דותן (נתי) מנגמי (להלן: המנוח) היה הבעלים של משרד שליחויות ברמת-גן בו עבד העורר בחודש אפריל 2008. בין השניים נתגלעה מחלוקת כספית, וביום 7.9.09, בשעת צהרים, הגיע העורר למשרדו של המנוח, ולאחר שהחליפו ביניהם דברים, שלף העורר סכין ודקר את המנוח חמש דקירות, שלוש מהן בעורפו ובגבו ושתיים בבית חזה שמאל. זמן קצר לאחר התקיפה, נפטר המנוח.

בגין העובדות האמורות יוחסה לעורר עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתאריך 23.12.09, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ועל כך משיג העורר בפני תוך שהוא מבקש כי המעצר יומר בחלופה אחרת ככל שזו תימצא ראויה.

אין בידי להיעתר לערר, באשר ממארג הראיות שבידי המשיבה מצטיירת תמונה לפיה מהעורר נשקפת סכנה מופלגת בחומרתה, ששום חלופה אין בה כדי לתת לה מענה הולם. אקדים ואומר כי העורר טען כי פעל כפי שפעל מאחר ונשקפת לו סכנה הואיל והמנוח תקף אותו, ועל כן נאלץ להתגונן. ברם, גרסה זו מעוררת תהיות, בלשון המעטה, הואיל ועד ראייה שהיה במשרד לא ראה את המנוח תוקף את העורר אלא נסוג מפניו. יתרה מכך, ממצאים של נתיחת הגופה לימדו כי המנוח נדקר בגבו, וגם בכך יש כדי ללמד כי חלק מהדקירות בוצעו כאשר המנוח ניסה להימלט על נפשו.

הנה כי כן, בפנינו אדם צעיר, שעקב עניין של מה בכך, הגיע לזירה מצויד בסכין, תקף את המנוח ודקר אותו וגרם למותו. מי שנוהג כך, הסכנה המופלגת הנשקפת ממנו כמו מתבקשת מאליה. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח תיקים נוספים שנפתחו נגד העורר, ובהם נטען כי בשלושה מועדים בשנים 2007 ו-2008 הוא נמצא מחזיק בסכין למטרה לא כשרה. ואם תאמר כי מדובר בתיקים שאשמתו של העורר טרם הוכחה בהם, אפנה לדברים שנרשמו מפיו ביום 19.10.08, לאמור: " פעם איימו עלי בטלפון מאז אני עם סכין".

נוכח האמור, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטה לעצור את העורר, ומכאן החלטתי לדחות את

הערר.