בש"פ 3962/13 רסמי חואשי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי חיפה, בשבתו כערכאת ערעור על פסק-דין של בית משפט השלום בחדרה שגזר את דינם של המבקשים בגין עבירות בנייה. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בכמה נקודות בגזר הדין של בית משפט השלום, ובין היתר קבע כי אם לא יבוצע צו ההריסה במועד שעליו הורה בית משפט השלום, תהא הועדה המחוזית רשאית לבצעו בעצמה על-חשבון המבקשים.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 24.12.2012, ואילו הבקשה שלפניי הוגשה ביום 3.6.2013, כלומר למעלה מחמישה חודשים מאוחר יותר. מדובר, כמובן, באיחור ניכר ביותר, וממילא נדרשת הצדקה רצינית ומבוססת כדי שבית המשפט יאריך את המועד תוך פגיעה של-ממש בעקרון הסופיות. הצדקה כזו לא מצאתי. המבקשים מנמקים את מחדלם בכך שלא היו מיוצגים בבית המשפט המחוזי, ולא הבינו כי ההליך עסק גם בסוגיה של ביצוע צו ההריסה על-ידי הועדה המחוזית (היא הסוגיה שעליה הם מבקשים היום להשיג). טענה זו אינה משכנעת, ואציין בהקשר זה כי דבריו של בית המשפט המחוזי בעניין הנדון ברורים לחלוטין, וכל שנדרש כדי להבין את הוראתו של בית המשפט הוא לקרוא את פסק-הדין (שאורכו פחות משני עמודים).

לפיכך, ולאור נימוקי המדינה המתנגדת למתן הארכה, דין הבקשה להידחות.

בשולי הדברים, המבקשים מציינים כי הגישו גם עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ, למניעת הריסת המבנים, זאת למקרה שלא תתקבל הבקשה להארכת מועד. איני מביע כל עמדה בעניין זה, וככל שהוגשה או שתוגש עתירה כזו, היא תטופל כמקובל.