בש"פ 3964/04 עבדאללה עות'מאן נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ. בן-דוד), בו נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת כרמלה רוטפלד-האפט), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת, בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן וכן החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. על-פי עובדות כתב האישום, בשתי הזדמנויות שונות מכר העורר לסוכן משטרתי סם מסוכן מסוג הירואין. בפעם הראשונה, ביום 21.1.04, מכר העורר לסוכן 2 מנות הירואין במשקל נטו 0.9547 בתמורה של 200 ₪. בתאריך 26.1.04 סחר העורר עם הסוכן פעם נוספת ב-5 מנות סם מסוג הירואין במשקל כולל של 0.9212 גרם, בתמורה של 250 ₪. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהליך הבקשה למעצר עד תום ההליכים טען העורר, כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לטענתו, נתגלתה אי-התאמה בין הודעות הסוכן המשטרתי המתארות את המכירות לבין תמלילי השיחות בין השניים שהוקלטו על ידיו. כן טען, כי לסוכן סכסוך קשה וממושך עמו מן העבר, וזהו שורש העלילה שהעליל נגדו. לטענת העורר, מאחר שבין השניים היכרות מוקדמת, אין כל ערך ראייתי גם למסדר הזיהוי שנערך שבו זיהה הסוכן את העורר. מגרסת העורר עולה, כי אמנם שוחח עם הסוכן מספר פעמים, אולם לדבריו, תכלית השיחה היתה יישור ההדורים בין השניים, ולא תיאומן של עיסקאות סמים כנטען בכתב האישום.

3.בית משפט השלום דחה את טענות העורר, וקבע כי יש בתיק התביעה כדי ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. להודעותיו המפלילות של הסוכן הצטרפו הן הקלטות של שיחות בין השניים בהן תואמות פגישותיהם, הן ראיות פיזיות בדמות הסמים אשר קיבל הסוכן מן העורר, הן עדות עד אובייקטיבי שהסיע את העורר למפגש עם הסוכן, וכן שקריו של העורר בחקירתו. נוכח חזקת המסוכנות שדבקה במעשיו של העורר, שלא עלה בידיו להפריכה, הורה בית המשפט על מעצרו. תימוכין נוספים למסוכנותו מצא בית המשפט בעובדה כי העורר הודה שהוא משתמש קבוע בסמים, ומכאן הסכנה כי ימשיך לסחור בהם לסיפוק צרכיו גם בעתיד, וכן בעובדה כי הוא בעל עבר פלילי מכביד, ובכללו הרשעה קודמת בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית, וכן תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה של 12 חודשים שלא הרתיעו מביצוע עבירות נוספות.

4.על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי. גם בערר נסב הדיון בעיקרו על שאלת קיומן של ראיות לכאורה, כאשר העורר שב ומטיל דופי באמינותו של הסוכן, וזאת על רקע הסכסוך הקודם שבין השניים. צויין בהקשר זה, כי העורר העיד בעבר נגד הסוכן במשפט שהתנהל נגדו וכי הסוכן אף הורשע בכך שהטריד את העורר בהקשר למתן עדותו ואיים עליו כי יפגע בו. כן נחשד אחיו של הסוכן בתקיפת בנו של העורר. עוד טען העורר כי השיחות שהוקלטו על-ידי הסוכן התנהלו, לאמיתו של דבר, לא עמו כי אם עם אדם אחר, ומכל מקום, אם בכלל, הן מתייחסות לנושא הסכסוך שבין השניים ולא לעניין הסמים. כן הוא טוען לאי-התאמה בין הדברים הנשמעים בהקלטות לבין הודעותיו של הסוכן.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הערר, תוך שהוא חוזר ומציין כי בנוסף להודעותיו של הסוכן, קיימות בתיק ראיות נוספות התומכות בגרסתו ובהן עדותו של סברי שאני, גיסו של העורר, אשר הסיע את העורר לביתו של הסוכן. אשר לעובדה כי בהקלטות השיחות בין העורר לסוכן, לא נמצאו ראיות ודאיות המלמדות על הבטחה למכור, על מכירה או קבלת כספים ציין בית המשפט כי אין בכך כדי ללמד על חסר בראיות התביעה, שכן לעתים קרובות נמנעים העוסקים בסחר בסמים מנקיטת לשון ברורה וחד-משמעית באשר לעסקיהם. בטענותיו השונות של העורר ביחס לחומר הראיות לא ראה בית המשפט משום כרסום בראיות התביעה, וקבע כי יש בהן כדי סיכוי סביר להרשעה.

בית המשפט דחה אפשרות שחרור בחלופת מעצר משמצא כי אין בכך כדי לקיים את מטרת המעצר לאור היות העורר משתמש קבוע בסמים, בעל עבר פלילי עשיר, אשר עונש מאסר על תנאי התלוי נגדו לא שימש גורם מרתיע לגביו. מטעמים אלה, נדחה הערר.

6.בערר בפני בית משפט זה חוזר העורר על טיעוניו שהשמיע בשתי הערכאות הקודמות. הוא טוען לחולשתן של הראיות, בכך שלסוכן חשבון קודם עמו עקב סכסוך ארוך קודם בין השניים, ולכן עדותו כנגדו אינה אמינה. שנית, הוא טוען כי הקלטות השיחות ביניהם אינן ברורות וישנן אינדיקציות לכך שהשיחות שהוקלטו התנהלו עם אדם אחר ולא אתו. ישנן גם סתירות בין הודעות הסוכן במשטרה לבין תמלילי השיחות, הפוגעות בתשתית הראייתית הקיימת. עוד נטען, כי אין לייחס משקל רב לעדותו של העד שאני, אשר טען כי הסיע את העורר לביתו של הסוכן, שכן מעדותו עולה, כי הפגישה בין העורר לבין הסוכן היתה מיקרית ולא תואמה מראש, והדבר מצביע על כך שלא תוכננה פגישה לצורך עיסקת סמים. העותר מבקש לשקול החלת חלופת מעצר.

7.אין מקום להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות, אשר הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, ולא ראו להחיל חלופת מעצר במקרה זה.

בחנתי את חומר הראיות ובאתי לכלל מסקנה, כי אכן התנאי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בא על סיפוקו. העדות העיקרית היא זו של הסוכן. עדות זו נתמכת בהקלטות אמינות, אשר ברור מתוכן כי הן מתייחסות לסוכן ולעורר. בשיחת טלפון ראשונה בין השניים הסוכן מכנה את העורר בכינויו ובין השניים מתואמת עיסקה כאשר הסוכן מבקש מהעורר שתי מנות. גם משיחת טלפון נוספת בין השניים המתייחסת לעיסקה השניה יש מקח וממכר לגבי המחיר ומספר המנות. בשיחות אלה יש אמירות ברורות המחזקות את גרסתו הבסיסית של הסוכן, ואלה אינן מתיישבות כלל ועיקר עם גרסתו של העורר, לפיה לא נתקיימו פגישות לצורך סחר בסמים, וכי, אם בכלל, היו אלה פגישות לצורך יישוב הסכסוך בין השניים. עדותו של העד שאני, גיסו של העורר, לפיה הסיע את העורר לבית הסוכן, מחזקת את עדות הסוכן באופן ברור. אמת הדבר, כי בין הסוכן לבין העורר ישנו סכסוך קודם ולכן יש להתייחס בזהירות רבה לגירסת הסוכן, אולם גם בנתון לכך ישנם חיזוקים אובייקטיביים לעדותו. לעומת זאת, גרסת העורר מתאפיינת באי התאמות, בסתירות פנימיות, ובשקרים. על רקע כל אלה, נכון פסקו הערכאות הקודמות בקובען כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר לצורך הרשעתו בעבירות הסמים המיוחסות לו.

הצדק עם הערכאות הקודמות גם בהחלטתן שלא לשחרר את העורר בחלופת מעצר. עבירות סחר בסמים הן עבירות חמורות שחזקת מסוכנות מובנית בהן. בענייננו, לא רק שחזקה זו לא הופרכה, אלא היא מקבלת מישנה תוקף נוכח הנתונים לפיהם העורר הינו צורך סמים בקביעות והסחר משמש אותו לצריכת סמים, הוא בעל עבר פלילי מכביד, ובכללו גם עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, ותלוי נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים שלא הרתיעו.

בנסיבות אלה, אין מקום לשקול שחרור בחלופה, והדרך האחת שנותרה היא מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.