בש"פ 3970/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לנוער בנצרת (כב' השופט ה' חטיב) מיום 30.4.09, אשר קבע כי המבקש ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ב"ש 83/09.

2.

העורר, שהינו קטין, הועמד לדין עם ארבעה נוספים בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי משפט, וקשירת קשר לפשע. כתב האישום בצרוף בקשת מעצר עד תום ההליכים הוגשו לבית המשפט ביום 13.4.2009. בעובדות כתב האישום צוין כי לאחר ויכוח בין העורר למתלוננים, הגיע הוא עם אחרים (אשר גם הם נאשמים בכתב האישום) לביתו של אחד המתלוננים, שם שהה גם מתלונן שני. החבורה תקפה את השניים בבעיטות וחבטות אלה ובכך גרמו להם לפציעות קשות אשר ביניהן שבר בגולגלתו של אחד המתלוננים אשר הותיר אותו משותק בידו. החבורה הותירה את הפצועים כשאחד מהם שרוע על הקרקע מדמם ונמלטה מהמקום.

3.

ביום 30.4.09 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים במסגרתו הסכימה באת כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת, טענה היא כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרורו למעצר בית מלא בעפולה בתוספת איזוק אלקטרוני לתקופת ביניים, במהלכה ימצא עבורו מעון הולם למשך התקופה. לטענתה, לאור העובדה שהעורר הינו בן למשפחה נורמטיבית, ונעדר עבר פלילי, יש בכך כדי לאיין מסוכנותו ואת החשש לשיבוש הליכים. בתום הדיון הכריע בית המשפט כי חלופת הביניים לא נמצאה כמספקת, גם לעניות דעתו של שירות המבחן, וכי הוריו של העורר לא מהווים דמויות סמכותיות בעבורו באופן המאיין את מסוכנותו. על שום כך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, או עד שתימצא חלופה ראויה בעבורו.

4.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר מעלה בא כוח העורר מספר טענות. ראשית טוען הוא ששגה בית המשפט קמא בכך שקבע שאין בחלופת המעצר בבית הוריו של העורר כדי לאיין את מסוכנותו. מציאת מוסד נוער שישמש כחלופה הינו תהליך מורכב וממושך, ואין זה סביר כי הקטין יוותר כל אותה העת במעצר. על שום כך, טוען בא כוח העורר כי בית המשפט לא שקל באופן מספק את האיזון הראוי בין ערך האדם, לבין הערכים של עשיית משפט ושמירה על שלום הציבור. עוד טוען הוא כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של העורר, גילו ומצבו הרפואי, אשר מצדיקים שחרורו, במיוחד לאור היותו קטין. לבסוף טוען הסנגור כי מסוכנותו של העורר הינה 'מסוכנות קבוצתית' המתעוררת רק בעודו בקבוצה, וחולפת כשעומד ברשות עצמו. מכל הטעמים המפורטים, עותר בא כוח העורר לשחרר את מרשו לחלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו למשך תקופת הביניים. הסנגור הפנה לפסיקה הרלוונטית לטענותיו.

5.

למולו, טען בא כוח המשיבה כי המשיבה מתנגדת לערר לאור הנזק החמור שנגרם למתלונן אשר נותר נכה. כמו כן, הפנה לתסקיר שירות המבחן בו צוין כי החלופה בבית הוריו אינה אידיאלית לאור התרשמות קצין המבחן מהורי העורר ומיכולותיהם לפקח על בנם. לא זו אף זו, החלופה המוצעת הינה בסמיכות לביתו של המתלונן, דבר המעביר מסר שלילי בנוגע לעבירות אלימות חמורות כגון זו שביצע העורר. בנוסף, טען הוא כי אין ליחס משקל מכריע למצבו הרפואי של העורר, כיוון שמצב רפואי זה לא מנע ממנו לבצע את מעשי האלימות החמורים במסגרת העבירה. לבסוף, עדכן בא כוח המשיבה כי שוחח עם קצין המבחן המטפל בעורר, וזה מסר לו כי קבוע לעורר ראיון לצורך קבלה בהוסטל "יסמין" ליום 20.5.2009.

6.

לאחר שבחנתי לעומקן את טענות הצדדים, עיינתי בהחלטות בית המשפט קמא, תסקיר המבחן, והפסיקה אליה הפנו הצדדים, סבורה אני כי דין הערר להידחות. בית המשפט קמא בהחלטתו סקר את כלל השיקולים המעורבים בהחלטה, ונתן דעתו באופן מלא ליכולתה של חלופת הביניים לאיין את מסוכנותו של העורר, ואין אני רואה סיבה להתערב בהחלטתו. מדובר בקטין שביצע לכאורה עבירות אלימות חמורות ביותר ומחוסרות רסן, כאשר הוא מוביל אחריו חבורה שלמה לקטטה אלימה שיסודה בסכסוך בינו לבין המתלונן. האלימות הקשה שהפנו כלפי המתלונן גרמה לו לנזק קשה ביותר ובלתי הפיך. על אף גילו הצעיר, משתמע מהמידע שהוצג בפני כי הוריו של העורר אינם מהווים דמויות סמכותיות ומציבות גבולות בעבורו, ועל כן קיים חשש מהותי כי חלופה בפיקוחם לא תוכל לאיין את מסוכנותו של העורר, מצב שאינו מאפשר לאמץ החלופה המוצעת.

קרבת חלופת המעצר המוצעת לביתו של המתלונן גם היא מציבה קושי מהותי. הדבר עשוי לסכן את שלומו של המתלונן אשר עתיד להעיד כנגד העורר, ולו סכסוך עימו. כמו כן, נוכחותו של העורר בסמיכות למתלונן ולמשפחתו מעבירה מסר שלילי הפוגם באינטרס ההרתעה וברגשות הביטחון של הציבור, במיוחד כשמדובר בעבירות אלימות קשות כנגד בני נוער שהפכו תופעה רווחת במחוזותינו והשלכותיהן קשות, כפי שניתן לראות מדוגמת המתלונן בענייננו.

7.

לקחתי בחשבון הן את גילו הצעיר של העורר והן את מצבו הבריאותי, אך אין בשיקולים אלו כדי להצדיק שחרורו לחלופת ביניים אשר אין בכוחה לאיין מסוכנותו ולמנוע הישנות ביצוע עבירות דומות. קביעה זו מקבלת משנה תוקף כאשר על פי הדיווח משירות המבחן ניתן לראות כי יש התקדמות בשיבוצו של העורר לחלופת קבע ראויה במסגרת חסות הנוער. קוראת אני לשירות המבחן לעשות כל שביכולתו כדי לזרז את התהליך, ולהביא לשיבוצו של העורר למוסד התואם את צרכיו ולצורך הציבורי בהקדם האפשרי.

לאור כל זאת, מותירה אני את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה. הערר נדחה אפוא.