בש"פ 3983/01 מונקז שרבאתי נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירות של נשיאת נשק ללא רשות על-פי דין, חבלה בכוונה מחמירה, ופציעה בנסיבות מחמירות.

על-פי הכתוב בכתב האישום, ירה העורר מאקדחו מספר קליעים לעבר רגליו של המתלונן, מוסלם שרבאתי, המכונה אבו-יעקב, וזאת מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. עוד נטען בכתב האישום, כי באותו מועד ירה העורר מספר קליעים מן האקדח לכיוונו של יאסין ווזווז, וזאת על מנת להפחידו ולהרתיעו מלרדוף אחריו. כתוצאה מהירי נפצע אבו-יעקב באורח בינוני ברגליו, ואילו ווזווז נפצע קלות ברגלו ובראשו. מאוחר יותר נסע העורר, כך על פי כתב האישום, למחנה הפליטים אל-עמארי שליד רמאללה, שם קיבל לידיו תחמושת לאקדח ונטל אותה לביתו שבשכונת ראס-אל-עמוד. למחרת היום הבחין העורר בבני אדם המצויים בסמוך לביתו, ועל פי כתב האישום, ירה לעברם לפחות 26 יריות. אותם בני אדם היו חלק מכוח משטרה שעסק בפעילות במקום, ועל פי האמור בכתב האישום, סבר תחילה העורר כי מדובר בקרובי משפחתו של אבו יעקב שבאו לפגוע בו, אולם, כך נטען בכתב האישום, גם לאחר ששוטרי הכוח הזדהו, המשיך העורר לירות לעברם - הכל בכוונה להטיל בהם נכות או מום.

משהוגש כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו. בית המשפט מצא כי נסיבות המקרים נשוא האישום מצביעות על מסוכנותו של העורר, וקיים גם חשש להימלטותו מן הדין. עובדה היא, כך מציין בית המשפט המחוזי, שהעורר נעלם למשך מספר חודשים, עבר לשטחי הרשות הפלסטינית, עד שהסגיר עצמו לשלטונות. בית המשפט קמא הביע גם חשש "ממלחמת חמולות" אם ישוחרר העורר ממעצרו.

כנגד החלטה זו מכוון הערר.

בא-כוח העורר טוען כי אין די בראיות המצויות בידי התביעה כדי להקים עילת מעצר כנגד העורר. הוא מבקש לסמוך על גרסתו של העורר, כי נקלע לנסיבות נשוא האישום הראשון שלא בטובתו, בעת שנכנס לחנות שבה היה מצוי יריבו אבו-יעקב, ורק משזה האחרון שלף אקדח ממגירת השולחן שבחנות, והעורר ביקש לאחוז בו כדי למנוע את השימוש בו, נפלטו יריות שפגעו באבו-יעקב ובאחר. בא כוח העורר סבור כי אין להעדיף, בשלב זה, על פני גרסה זו, את הגרסה שבאה מפי עדי התביעה, יושבי החנות שבה היה מצוי גם אבו-יעקב, ואשר על פיה העורר בא אל החנות כשאקדח ברשותו, פגע באבו-יעקב, ונמלט אל רכב שהחנה במקום בעוד מועד, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. עוד סבור בא-כוח העורר, כי יש לאמץ את גרסתו של העורר באשר לאירוע הירי השני נשוא האישום, כי לא ידע כלל שהוא יורה לעבר שוטרים, כי אם סבר, בטעות, שהוא יורה לעבר בני משפחת אבו יעקב, אויבו.

בית המשפט המחוזי סקר בהחלטתו את העדויות והגיע למסקנה כי די בהן להצביע על חומר ראיות שיש עמו סיכוי סביר להביא להרשעת העורר. במסקנה זו אין להתערב, לפחות בכל הנוגע לאישום הראשון, שעניינו הפגיעה במתלונן אבו יעקב. די בעדויות שבית המשפט קמא סוקר אותן בהחלטתו, כדי להקים תשתית ראייתית כנדרש בשלב זה.

בתיק המשטרה מצויה עדות נוספת, שאינה נסתרת בהחלטת בית המשפט קמא, ועיון בה אך מחזק את המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. המדובר בעדותו של אוסאמה שרבאתי, אחיו של העורר. על פי עדות זו, האקדח בו עשה שימוש העורר בעת ששוטרים התקרבו כאמור לביתו, הוא אקדח שנרכש עבור העורר באמצעות בן דודו. גרסה זו סותרת את טענת העורר, כאילו האקדח שהיה ברשותו באותו מועד הוא האקדח שהגיע לידיו לאחר שנטל אותו מאבו-יעקב, במהלך האירוע הראשון. עובדה זו מאששת את גרסת עדי התביעה, כי העורר בא לחנות בה נורה אבו-יעקב, כשאקדחו בידו. העובדה שמיד לאחר הירי בחנות מיהר העורר לרכוש תחמושת חדשה לאקדח, מלמדת לא רק על משקלה של התשתית הראייתית שלחובתו, כי אם מצביעה גם על מסוכנותו, ולכאורה גם על כוונותיו להמשיך ולפתור את סכסוכיו בכוח הנשק.

סוף דבר, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובקביעותיו כי קמה עילת מעצר, וכי המסוכנות האופפת את מעשיו של העורר, אינה מאפשרת, במקרה זה, להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

הערר נדחה.