בש"פ 3984/03 רמזי בן עלי שניר נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בן זוג, איומים ותקיפה חבלנית של בן זוג. לפי הנטען בכתב האישום היכה העורר את אשתו, המתלוננת, בהזדמנויות שונות באוזנה ובראשה, שם רגלו על כתפה וחנק אותה. כמו כן הזהיר אותה שלא תצא מן הבית שאם לא כן יהרוג אותה ואת משפחתה. בית משפט השלום (כבוד השופט צ' קאפח), בהחלטתו מיום 8.4.03, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 27.4.03, דחה את עררו. מכאן עררו של העורר לפני.

2.בהודעת הערר שהגיש וכן בטענותיו לפני טען בא כוח העורר – אמנם, בשפה רפה – שהראיות נגד העורר לא די בהן להוכחת האשמה אפילו לכאורה. לענין זה הוסיף וטען שלא הוגשה תעודה רפואית המעידה על מצבה של המתלוננת. עוד טען כי העורר אינו מסוכן, תוך הדגשה כי אין לעורר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, הוא והמתלוננת נשואים 9 שנים, הרקע למעשים היה מתח שנבע מקשיים כלכליים וכי במשך התקופה שחלפה מאז נעצר נתיישבה דעתו ולפיכך אין לחשוש שיפגע במתלוננת. לפיכך הציע בא כוח העורר לשחררו לחלופת מעצר בבית אחותו המתגוררת בכפר עראבה, המרוחק מרחק ניכר מבית מגוריו בתל אביב, וכן לחייבו בערובות כספיות גבוהות, לרבות התייצבות במשטרה מדי יום.

באת כוח המדינה הגישה את הודעתה של המתלוננת במשטרה, שבה תוארו המעשים שעשה בה העורר, וציינה כי העורר אינו מסוגל לשלוט בעצמו. עוד הצביעה על החשש שהעורר יטיל מוראו על המתלוננת לקראת עדותה במשפט.

3.חזרתי ועיינתי בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין, בהודעתה של המתלוננת במשטרה, במזכר של חוקר משטרה שלפיו ביקשה המתלוננת לבטל את תלונתה אחרי שאחיה שוחח איתה וכן בתסקיר מעצר שהגיש שירות המבחן למבוגרים על העורר. אכן, כמו שקבעו הערכאות הקודמות, יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. מכאן עילת המעצר. אשר לחלופה למעצר שוכנעתי, שקיים חשש של ממש שהעורר יחזור על מעשיו וכי הוא עלול גם להטיל את מוראו על המתלוננת, על מנת שתשנה את עדותה בבית המשפט. לכך אוסיף מדברי במקום אחר, כי "זכותה של המתלוננת לחירות ממוראו של המשיב אינה נופלת מזכותו של המשיב לחירות ממעצר" (בש"פ 3491/01 מדינת ישראל נגד דורון רוזוליו , תק-על 2001(2), 1163). בדעתי זאת נתחזקתי למקרא דבריו של שופט בית משפט השלום שציין בהחלטתו כי "בתום הקראת ההחלטה, איים המשיב [העורר – י' ט']: 'את תשלמי בילדים שלך' וירק לעברה". אדם הנוהג כך מעיד על עצמו כמאה עדים שאין עליו מורא הדין וכי אין לבטוח בו עד כדי שחרורו לחלופת מעצר.

4. הערר נדחה.