בש"פ 3995/10 נתן מרקוביץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן ) במ"ת 39029-02-10 מיום 7.4.2010 במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

ביום 23.2.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום הכולל שני אישומים. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון לבצע מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה לפי סעיפים 348(ג) ו-348(ג1) לחוק העונשין; עבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין; ועבירה של הטרדה מינית לפי סעיפים 5(א) ו-3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. בעקבות בדיקת DNA שנערכה לעורר לאחר האירוע נשוא האישום השני נחקר העורר והוגש נגדו כתב אישום גם בגין האירוע הראשון.

לפי האישום הראשון, ביום 18.11.2007 בסביבות השעה 04:40 נהג העורר במונית ועצר אותה בסמוך ל-ג.ד. (להלן: המתלוננת ) שהלכה באותה העת ברחוב נווה שאנן בתל-אביב, במטרה לנסוע באוטובוס למקום עבודתה. העורר שאל את המתלוננת לאן היא צריכה לנסוע, ולאחר שזו השיבה לו טען העורר כי הוא נוסע לאותו המקום והציע להסיע אותה. המתלוננת השיבה כי היא מתכננת לנסוע באוטובוס. העורר המשיך בנסיעתו אולם מיד שב על עקבותיו ועצר את המונית בשנית בסמוך למתלוננת. או אז פתח העורר את דלת המונית, אחז בידה של המתלוננת, משך אותה אל המונית, הושיבה בכוח על הכיסא שלידו וחגר לה את חגורת הבטיחות. המתלוננת ביקשה מהעורר שלא יעשה לה רע, אך העורר המשיך בנסיעה. תוך כדי הנסיעה נטל העורר את ידה של המתלוננת והניחה על איבר מינו שהיה גלוי באותה העת. העורר איים על המתלוננת כי אם לא תניח את ידה על איבר מינו, יהרוג אותה. בהגיעו להרצליה עצר העורר את המונית במקום מבודד, הסיר את חגורת הבטיחות מהמתלוננת, הוריד את משענת כסאה, פתח את כפתורי חולצתה והסיר את מכנסיה ואת תחתוניה. המתלוננת התנגדה למעשים ואף משכה בשערותיו של העורר, אשר בתגובה דחף פריט לבוש לפיה ואיים עליה כי יהרוג אותה אם תתנגד למעשיו. העורר גהר על המתלוננת, אנס אותה, ובהמשך ניסה להחדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת הגישה תלונה בגין אירוע זה, אך העבריין לא אותר בתחילה, עד לאירוע נשוא האישום השני.

לפי האישום השני, בתאריך 12.7.2009 נסעה פ.א. (להלן: המתלוננת השנייה ) במוניתו של העורר. במהלך הנסיעה הוציא העורר את איבר מינו ממכנסיו והציע למתלוננת השנייה שתבוא לשתות איתו קפה. העורר סירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהמתלוננת השנייה ביקשה זאת וכאשר ביקשה שיעצור את המונית הוא ענה לה: "אני בעל של כל המשטרה".

הליכי המעצר בעניינו של העורר

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במהלך דיון שהתקיים ביום 10.3.2010 הודה העורר בקיומן של ראיות לכאורה באשר לאישום השני . באשר לאישום הראשון, בית המשפט המחוזי ציין כי נלקחה דגימת רוק מהעורר אשר תואמת את המאפיינים הגנטיים שנמצאו בתחתוניה של המתלוננת. עוד צוין מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר המקרה, וכן כי קיימת חוות דעת לפיה היו על ירכיה של המתלוננת סימני שריטה טריים המתאימים לתיאור שנמסר על ידה. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה קיים "פגם בשרשרת המוצג" בכל הנוגע לתחתוניה של המתלוננת ולפיכך לא ניתן יהיה להגישם כראיה במשפט וקבע כי התחתונים הועברו על ידי המתלוננת למכון הפתולוגי, אשר ביצע בהם בדיקה באותו היום. בנוסף צוין כי המתלוננת זיהתה את העורר באופן ספונטני בתחנת המשטרה, עובדה המצטרפת לממצא הפתולוגי הקיים כנגד העורר. נוכח דברים אלו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר במיוחס לו במסגרת האישום הראשון. בנוסף, בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.

בהחלטתו מיום 7.4.2010 ציין בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר. במסגרת ההחלטה נקבע כי העורר מסכן את שלום הציבור וכי אין אפשרות לאיין את מסוכנותו על ידי שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך, כך קבע בית המשפט, יש לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. על כך הערר.

נימוקי הערר

4.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה עת קבע כי קיימות ראיות לכאורה באשר לאישום הראשון המיוחס לו. לדבריו, חומר הראיות בתיק אינו חד משמעי ואינו מספיק בכדי לעוצרו עד תום ההליכים. לטענת העורר, קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה בעיקר על הממצאים מתחתוניה של המתלוננת, למרות שקבילותו של מוצג זה מוטלת בספק, כך לדבריו, וזאת בשל התנתקות "שרשרת המוצג". בנוסף, העורר טוען כי קיימת בעיה עם זיכרונה של המתלוננת, המצביעה בכל פעם על מקום אחר כעל מקום התרחשות האונס.

5.

עוד טוען העורר כי שירות המבחן פסל את חלופת המעצר שהוצעה על ידו רק בשל העובדה שהמפקחים שהוצעו – בת זוגו של העורר, אמו ואביו, אשר מודעים לאישומים נגדו ואין להם כל עבר פלילי – רואים בעורר כקורבן. לדבריו, זוהי זכותם הטבעית שלו ושל בני משפחתו לטעון לחפותו ואין לאפשר לטענה זו לעמוד לו לרועץ ולמנוע את שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בחומר הראיות שהועבר לרשותי וגם לדעתי יש ראיות לכאורה גם לגבי האישום הראשון. בנוסף, גם לי לא נראה כי שרשרת המוצג בכל הנוגע לתחתוני המתלוננת פגומה עד כדי איון משקלה. להתאמת ה- DNA יש חיזוק בכמה עניינים אחרים. ראשית, זיהוי ספונטני של המתלוננת את העורר בתחנת משטרה, דבר אשר לכשעצמו, לא היה, אולי, מספיק על מנת לבסס קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. שנית, העובדה שיש לעורר קעקועים על כתפו, דבר העולה בקנה אחד עם תלונתה של המתלוננת. שלישית, הדמיון בין המעשים המיוחסים לעורר במסגרת האישום הראשון לבין המעשים המיוחסים לעורר במסגרת האישום השני, בשני המקרים תוך שימוש במונית.

7.

גם לי נראה כי לעת הזו אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת בשל ריבוי המעשים אשר מצביע, לכאורה, על בעייתיות אצל העורר וממילא על מסוכנות.

8.

הערר נדחה.