בש"פ 3996/00 אושרי שמעוני נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום ברמלה, יחד עם נאשם נוסף, בגין עבירה של סחר בסמים מסוכנים. על פי כתב האישום, ביום 20.2.00 מכרו העורר והנאשם הנוסף לאחד בשם אליהו טרי (להלן - טרי) 4 אריזות של סם מסוכן מסוג הירואין, במשקל 3.2932 גרם נטו, וקיבלו תמורתן סך של 400 ש"ח. ואלה הראיות, המצויות בתיק החקירה, לביסוס האישום.

ביום 20.2.00, לאור מידע מודיעיני, הגיעו שלושה בלשי משטרה לבניין מספר 37 ברחוב איינשטיין בלוד (להלן - הבנין). עם הגעתם למקום, הבחינו הבלשים באדם מבוגר (שלאחר מכן זוהה כטרי), שידיו מאוגרפות, היוצא משביל המוליך לבנין. שני בלשים פנו לעבר הבנין ואילו הבלש השלישי עצר את טרי. בדו"ח הובלה והצבעה שערכה המשטרה, הצביע טרי על השביל המוביל לבנין, והצהיר כי רכש את הסם לאחר ש"עלה במדרגות והגיע לקומה השניה בבנין הדו-קומתי בדירה מצד ימין ישנה דלת ברזל צבע כהה". בהודאה שנגבתה מטרי במשטרה, הצהיר טרי כי עלה במדרגות "לא זוכר כמה קומות אולי קומה שניה דלת צד ימין כן קומה שניה". בתשובה לשאלת החוקר, אם הוא בטוח שהדירה מצויה בקומה שניה בצד ימין, השיב טרי "כן בטוח אבל מה אתם רוצים ממני שאצא עד מדינה".

הדירה המצויה בבנין בקומה שניה דלת מצד ימין, היא דירתו של הנאשם הנוסף, שנחשד יחד עם העורר בסחר הסמים. לדירה זו דלת ברזל, התואמת את התיאור של טרי, ומתחת לה מצוי פתח שניתן לעשות בו שימוש לצורך מכירת סמים בשיטת "הכספומט". טרי קנה את הסם, שנמצא בחזקתו כאשר נעצר על ידי השוטרים, בשיטה זאת. כפי שנובע מן השיטה, טרי לא יכול היה לראות ולזהות את אלה שמכרו לו את הסם מן העבר השני של הדלת.

השוטרים דפקו על הדלת וביקשו להיכנס לאותה דירה. אולם הדלת נפתחה רק לאחר זמן מה. בדירה שהו באותה העת העורר והנאשם הנוסף. בחיפוש שנערך בדירה נמצא תנור ("מנגל") עם גחלים לוחשות. אולם, ראוי לציין, אין ממצא של המשטרה הקובע הימצאותם של סם או שיירי סם באותו תנור.

עם הגשת כתב האישום כנגד העורר הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בא-כוח העורר טען בפני בית המשפט שתי טענות חלופיות: הראשונה, כי אין תשתית של ראיות לכאורה להוכחה האשמה; שנית, לחלופין, כי מכל מקום ראוי להורות על שחרור העורר והנאשם הנוסף בחלופת המעצר.

בית משפט השלום (סגן הנשיא שמואל ברוך) החליט להיעתר לבקשת המדינה ולהורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים. הוא נימק החלטה זו בקיומן של ראיות לכאורה, בקובעו כי גם אם אין בראיות שלפניו משום ראיות ישירות, יש בהן משום ראיות נסיבתיות אשר יכולות לבסס הרשעה. והוא סירב להסתפק בחלופת מעצר.

העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי (השופט צ' הרטל) שב ובחן את כל חומר הראיות וקבע:

"התובעת ברוב הגינותה טענה לפני כי מסכימה היא לכך שהראיות אינן ישירות אלא נסיבתיות בלבד...

קיצורו של דבר הראיות הנסיבתיות אינן מובילות חד משמעתית לכיוונו של העורר 1 [הוא הנאשם הנוסף] או לכיוונם של העורר 1 ו2- [הוא העורר]. מבחינה משפטית בהחלט יתכן כי קיימים מעורבים אחרים בחשד לביצוע עסקת הסם שיוחסה לשני העוררים, לטעמי, באותו מקרה. אם נוסיף לכך את העובדה כי שני העוררים נעדרים עבר פלילי, ואם נוסיף לכך את העובדה כי שני תסקירי המעצר שהוגשו לי ואשר שניהם ממליצים על חלופת מעצר במקרה זה, הרי מסקנתי ששחרורם של שני העוררים, לחלופת מעצר, היא מובנת מאליה".

לפיכך, החליט בית המשפט לעשות שימוש בחלופת המעצר שהוצעה לו, וקבע כי העורר והנאשם הנוסף ישוחררו בתנאים של מעצר בית מוחלט, תוך מתן ערובה. בהתאם לכך שוחרר העורר לחלופה של מעצר בית מוחלט בבית דודתו באשדוד.

העורר, אף שזכה בערר לבית המשפט המחוזי, עדיין לא נחה דעתו. הוא הגיש ערר לבית משפט זה. עיקר טענתו בערר היא, שאין די ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לו. לטענתו, בתיק הראיות מובנה ספק שצריך להביא לזיכוי העורר. הדבר בא לידי ביטוי, לדעתו, גם בהחלטה של בית המשפט המחוזי. כיוון שכך, הוא מסכם, אין בראיות כדי להקים עילת מעצר, וכפועל יוצא גם אין בהן יסוד לחלופת מעצר. ואם כך לגבי הנאשם הנוסף, שהוא בעל הדירה בה נמצא העורר, קל וחומר כך לגבי העורר עצמו. העורר, לטענתו, לא עשה דבר אלא שיחק שש-בש עם הנאשם הנוסף. מכל אלה עולה, לשיטתו של העורר, שאין יסוד לפגוע בחירותו באמצעות מעצר בית.

אכן, העורר צודק בכך שאם אין בפני בית המשפט ראיות לכאורה להוכחת האישום, אין גם יסוד לבית המשפט להורות על מעצר בית. האם, אם כן, יש ראיות לכאורה להוכחת האישום נגד העורר? בית המשפט המחוזי, למרבה הצער, לא אמר דברים ברורים בתשובה לשאלה זאת. אולם אני בדקתי את חומר הראיות, והגעתי למסקנה, כמו המסקנה המפורשת של בית משפט השלום, כי יש די ראיות לכאורה, אף כי רק ראיות נסיבתיות, כדי להקים עילת מעצר נגד העורר: עדותו של טרי; העובדה שדלת הדירה מתאימה, לא רק לתאור של טרי, אלא גם למסחר בסמים והעדר הסבר אחר לקיומה של דלת זאת; השתהות העורר והנאשם הנוסף בפתיחת הדלת בפני השוטרים; התנור הבוער בדירה. על אלה ראוי להוסיף כי העורר שמר על זכות השתיקה בעת חקירתו במשטרה.

על יסוד כל אלה יכול היה בית המשפט להחליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. אכן, בדרך כלל נוהג בית המשפט להורות כי נאשם בסחר בסמים יהיה עצור עד תום ההליכים. כאן הקל בית המשפט המחוזי עם העורר כשהחליט להסתפק בחלופת מעצר. אין מקום או טעם להקל עם העורר מעבר לכך ולפטור אותו גם ממעצר הבית.

לפיכך אני דוחה את הערר.