בש"פ 400/06 פליקס ליפשיץ נ. מדינת ישראל

1.העורר ואחר הואשמו בשני אישומים ובהם יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע ושתי עבירות של סחיטה באיומים. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ערר זה מופנה כנגד החלטה זו.

2.על פי המתואר באישום, העורר, שותפו ואחרים קשרו קשר לסחוט באיומים כספים מהמתלונן בטענה שיקרית כי הוא חייב כסף לאחת, אירנה בורסקי, שעימה היה בקשר חברי מספר חודשים לפני ארועי העבירות.

אירנה לקחה הלוואה מחב' הלוואות בשיעור 20,000 ₪. סוכם בינה לבין המתלונן כי זה האחרון ייטול 4,000 ₪ מההלוואה לצורך מימון שכירות של מספר מונית שברשותו. המתלונן ואירנה נפרדו מספר חודשים לפני ארועי כתב האישום, וסוכם ביניהם כי המתלונן ישלם לה סכום של כ-5,000 ₪ כהחזר הלוואה, אולם סכום זה לא נפרע. העורר ושותפו קשרו אז קשר לסחוט את המתלונן כדי שישלם את חובו לאירנה. הקושרים הניעו את המתלונן להגיע למקום מפגש בטענות שוא, ונכנסו למונית בה נסע. תוך כדי נסיעה העורר אמר למתלונן כי, ככל הידוע לו הוא חייב לאירנה סכום של 10,000 ₪, וכי הוא רוצה לסייע לחבר שיש לו עסקים עימה. לכשהמתלונן השיב כי אינו חייב סכום כזה, אמר לו השותף כי אם כך, עליו לשלם 7,500 ₪. העורר דרש ממנו כי ישלם 5,000 ₪ באופן מיידי, ואיים כי אם לא יעשה כן יפגע באשתו וילדיו. בשל חששו מהעורר ושותפו, התקשר למתלונן לחברים מהטלפון הנייד, והצליח להשיג סכום של 1,100 דולר אותם מסר לנאשמים עוד באותו יום. השניים דרשו ממנו שימציא עוד 2,500 ₪, והוא ביקש אורכה של שבועיים להשגת יתרת הכסף. הם קבעו להיפגש עמו בתאריך 29.10.05. בארוע נשוא האישום השני, השותף התקשר למתלונן ודרש ממנו להיפגש עמו עוד ב-28.10.05 והעורר מצדו חזר ואיים על המתלונן כדי להניעו לעשות כן, ולבסוף סוכם עמו כי ביום 30.10.05 יפגש המתלונן עם אדם אחר מטעם הנאשמים כדי לקחת את יתרת הכסף. ואכן ביום זה, נפגש המתלונן עם אחר שהגיע במצוות הנאשמים לגבות את הכסף.

3.עם הגשת כתב האישום, הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הוא מצא כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו, וכי מסוכנותו נובעת משניים: נסיבות ביצוע העבירות המלמדות על סכנה הנשקפת ממנו כאשר הפיל את חיתתו על המתלונן לצורך סחיטה באיומים של כספים ממנו שלא היתה לו זכות להם. שנית, מסוכנות הנובעת מעברו הפלילי, בגידרו ריצה 11 שנות מאסר בגין עבירות שונות ושוחרר ממאסרו אך שלושה חודשים קודם למעשי העבירה המיוחסים לו בהליך זה. פעילותו העבריינית בסמוך לאחר צאתו מהכלא מצביעה על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, כך לדברי בית המשפט המחוזי. בית המשפט ראה לאבחן את עניינו של העורר מזה של שותפו, אשר שוחרר בחלופת מעצר, וזאת לאור השוני בנסיבותיהם האישיות, והפער בין חלקו של כל אחד מהם בביצוע העבירות נשוא הליך זה. העורר היה הרוח החיה, היוזם והמוציא לפועל של מעשי העבירות, בעוד שותפו מילא תפקיד מישני בלבד. כמו כן, כנגד העבר המכביד העומד לחובת העורר, תלויים כנגד השותף שני הליכים משפטיים שטרם נסתיימו.

חרף עמדה זו של בית המשפט המחוזי, הוא ראה להורות על הגשת תסקיר מעצר. מהתסקיר עולה כי שירות המבחן עצמו צופה מסוכנות מהעורר, וחרף התלבטות קשה, בכל זאת ראה להמליץ לשחררו בחלופת מעצר בית אצל קרובת משפחה באופקים. בית המשפט המחוזי מצא שלא לאמץ המלצה זו והורה, כאמור, על מעצרו של העורר. השופטת מירוז קבעה כי העובדה שהעורר חזר למעגל הפשע אך 3 חודשים לאחר שחרורו ממאסר ארוך, וזאת למרות קיומה של מערכת משפחתית תומכת, מצביעה על כך שאין לתת אימון ביכולתו להתרחק מפני מעורבות נוספת בפלילים. לאור זאת, החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

4.על החלטה זו נסב הערר שבפנינו. העורר טוען כי השתלשלות הארועים מצביעה על כך כי אין מדובר בעבירות של סחיטה באיומים אלא במעשים הדומים להליכי גביית חוב שיש להם נופך של סכסוך אזרחי. כן נטען כי לא היה למעשיו אופי אלים, כפי שיוחס לו בטעות בידי בית המשפט המחוזי. כן טען כי טעה בית המשפט קמא בכך שנמנע מלאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה, מה גם שהנאשם האחר בפרשה שוחרר.

5.דין הערר להידחות.

שילוב הנתונים בנסיבות ענין זה מצביעים על מסוכנות טבועה בעורר. אכן, אדם שריצה עונש מאסר ארוך, היוצא לחפשי, ותוך 3 חודשים בלבד עובר עבירות של סחיטה באיומים וקשר לביצוע פשע מעיד על עצמו כי אין לבטוח בו, וכי גם ענישה אפקטיבית שהוטלה עליו אינה מרתיעה אותו מלחזור תוך זמן קצר למעגל הפשע החמור. נסיבות אלה מעידות על כך שקשה לתת בעורר אימון כי חלופת מעצר, אילו הוחלה עליו, היתה עשויה להיות אפקטיבית בהגנה על הציבור מפני מעשי עבריינות נוספים. תומכת במסקנה זו גם העובדה כי יש לחובתו של העורר עבר פלילי מכביד, ונראה כי הוא שקוע עמוק בעולם הפשע ולא נגמל ממנו עד עתה. לאור זאת, יש לאמץ את גישת בית המשפט המחוזי, אשר בצדק ראה שלא לקבל את המלצת שירות המבחן על שום החשש הרב לבטחון הציבור משחרורו של העורר, שגם שירות המבחן עצמו לא התעלם ממנו. כן מקובלת עלי האבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין העורר לבין שותפו, שעניינו ונסיבותיו הכוללות שונות לקולא מזה של העורר.

הערר נדחה.