פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 400/97
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
העורר: חיים
מאיר
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בת"א-יפו
מיום 15.12.96 בבש"פ
2605/96
שניתנה על ידי כבוד
השופטת
מ' סוקולוב
תאריך
הישיבה: כ' בשבט תשנ"ז (28.1.97).
בשם
העורר: עו"ד י' וויסבוך
בשם
המשיבה: עו"ד ש' טובבין
ה ח ל ט ה
1.העורר הואשם בבית משפט השלום בעשרה אישומים של תקיפה חבלנית, היזק בזדון, איומים, הטרדה והפרת הוראה חוקית. כתב האישום מגולל מסכת ארוכה של מעשי תקיפה איומים והטרדה אשר בוצעו לכאורה על ידי העורר כנגד אישתו (להלן: "המתלוננת") במהלך השנים 1995 ו1996-.
על פי כתב האישום, ביום 20.9.95 תקף העורר את המתלוננת בכך שהיכה אותה בראשה, וגרם נזק לרכושה בכך שקרע את חומר הלימודים שלה. באותו חודש, במקרה אחר, איים העורר על המתלוננת באומרו כי עכשיו הוא מבין את הגברים הרוצחים את הנשים שלהם.
ביום 25.4.96 הוצא לבקשת האישה, במעמד צד אחד, צו הגנה כנגד העורר על פיו נאסר עליו להיכנס לדירה בה מתגוררת המתלוננת, להמצא בקרבתה או להטריד את המתלוננת בכל דרך ובכל מקום. ביום 5.5.96 הוארך צו ההגנה במעמד שני הצדדים ובהסכמתם עד ליום 25.10.96.
למרות צו ההגנה המשיך העורר, על פי כתב האישום, להטריד את המתלוננת ובמספר מקרים הוא אף איים עליה כי הוא "יחתוך אותה בסכינים", "יחסל אותה" וכן השתמש בביטויים חריפים נוספים.
בית משפט השלום ציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ביום 29.10.96 בשל הסיכון הנשקף ממנו לשלומה של אשתו, ובשל העובדה שהוא לא נרתע מלהפר צווי בית משפט. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטת המעצר נדחה בשל אותם טעמים, ומכאן הערר שבפני.
2.באת כוחו של העורר לא חלקה על קיומה של עילת מעצר ועל קיומן של ראיות לכאורה. טענתה היחידה היא כי במקרה דנן ניתן יהיה להשיג את מטרות המעצר בדרך של מעצר בית של העורר בבית אימו בנס ציונה, הרחק מחולון - מקום מגורי המתלוננת - ותוך תנאים מגבילים שיאפשרו לו לצאת לעבודה ולראות את חמשת הילדים המשותפים למתלוננת ולו.
הסניגורית מבקשת לבסס את טענתה - כי שחרור העורר בתנאים לא יסכן את שלומה של המתלוננת - על מסכת היחסים המסובכת בין העורר והמתלוננת. העורר והמתלוננת התחתנו, חיו יחדיו ונולדו להם שלושה ילדים, לאחר מכן הם התגרשו והתחתנו שוב - אז נולדו להם שני ילדים משותפים נוספים. מערכת היחסים ביניהם מלווה באלימות פיסית ומילולית משני הצדדים - אחד כלפי השני ושל שניהם כלפי הילדים.
עוד טוענת באת כוחו המלומדת של העורר כי האישומים - על פיהם נהג העורר באלימות פיסית כלפי אישתו - מתיחסים כולם לתקופה שבין ספטמבר 1995 לפברואר 1996. בגין אישומים אלו לא הוגש בזמנו כתב אישום. מאז ועד היום אין כל אישום על תקיפה אלא רק על הטרדות טלפוניות ואיומים. לטענתה - בהתחשב בעובדה שהעורר והמתלוננת חיו יחדיו עד מאי 1996, והוא לא היה עצור עד ל29.10.96-, שמונה חודשים לאחר ביצוע עבירת האלימות האחרונה המיוחסת לעורר, ובהתחשב בעובדה שבתקופה זו לא תקף העורר את המתלוננת - ניתן להסיק כי העורר אינו מסכן את שלומה של המתלוננת וכי האיומים וההטרדות אינם מלמדים על כוונה אמיתית לפגוע בה.
בטיעוניה הביאה הסניגורית המלומדת לידיעתי כי מאז הדיון בבקשת המעצר ובערר, התגרשו העורר והמתלוננת ועובדה זו מקטינה את החשש לשלומה של המתלוננת - אם כי היא לא חלקה על כך שאין במאורע זה בלבד כדי לשלול כל חשש כאמור.
3.שקלתי בכובד ראש את כל טענותיה של הסניגורית המלומדת, עו"ד יפית וויסבוך, אשר עשתה כל שניתן כדי לשכנעני שניתן להבטיח את שלומה של המתלוננת גם בתנאים של חלופת מעצר. גם הבאתי בחשבון כי התנהגותו של העורר בדרך כלל - כנטען על ידי הסניגורית - היא התנהגות נורמטיבית ואיננה התנהגות עבריינית.
על אף האמור הגעתי למסקנה כי התנהגותו של העורר כלפי אשתו וילדיו מגלה אלימות פיסית ומילולית שיש בה כדי לעורר דאגה עמוקה שמא עלול הוא להוציא את איומיו מן הכוח אל הפועל.
העורר הורשע כבר בגין עבירות של תקיפה ואיומים כלפי ילדיו הקטינים ונידון לשישה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות. כן נגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי שהוא בר הפעלה אם יורשע בתיק זה. כל אלה - ואף צווי ההגנה שהוציא בית המשפט בהם אסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת ולהטרידה - לא היה בהם כדי להרתיעו מלשוב ולהטריד את המתלוננת ואף לאיים על חייה.
הדו"ח שנערך על ידי העובדת הסוציאלית של עירית חולון לקראת גזר הדין שניתן בעניינו כאמור - דו"ח אליו הופנתי על ידי הסניגורית - מלמד על בעיית אלימות מתמשכת במשפחה. גם תגובותיה של האישה לאלימות הן קשות, אולם עולה מן הדו"ח כי כל הנסיונות הטיפוליים שנעשו בעבר - ובהם שהותה של המתלוננת במעון לנשים מוכות - וכל הצעדים שננקטו לא הועילו להרגעת הרוחות.
ממכלול החומר מצטיירת תמונה לפיה בהתחשב בדפוסי ההתנהגות של העורר כלפי בני משפחתו גם הגירושין אינם מבטיחים כי העורר ירפה מהמתלוננת.
בנסיבות אלה לא נחה דעתי כי העורר אינו מהווה סיכון של ממש לאשתו וילדיו, ואינני סבורה כי יש בחלופה המוצעת על ידי הסניגורית כדי להשיג את מטרת המעצר.
בעת הדיון נמסר על ידי הצדדים כי ההוכחות בתיק ישמעו בהקדם, ויש לקוות שתקופת המעצר עד לסיום ההליכים לא תמשך זמן רב.
באת כוח המדינה הצהירה בפני כי אם תפנה הסניגורית לבית משפט השלום בבקשה לעיון מחדש על יסוד הטענה כי השתנו הנסיבות עם גירושי בני הזוג, תבחן המדינה את עמדתה מחדש על פי רצינות החלופה שתוצג.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"א בשבט תשנ"ז
(29.1.97).
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97004000.
N01