בש"פ 4015/13 עזאדין נאשף נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 16.5.2013 בתיק מ"ת 741-02-13, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים

1.

נגד העורר הוגש ביום 7.1.2013 כתב אישום בגין עבירות של רצח, ניסיון רצח ושיבוש הליכים. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 5.1.2013 בסמוך לשעה 18:32 עקבו העורר ושותפיו, שזהותם אינה ידועה, אחר הרכב בו נסעו המתלונן ואדם נוסף. העורר ושותפיו נסעו ברכב מסוג "מיצובישי", כשבחזקתם כובעי גרב ושני כלי נשק מסוג M16 , כל אלו נרכשו במיוחד לקראת האירוע, כך נטען. עת הגיעו רכבו של המתלונן לחנייה הסמוכה למרפאה בעיר טייבה (להלן: זירת האירוע ) יצא ממנו המתלונן והאדם הנוסף נשאר ברכב. בשלב זה יצאו העורר ואחד משותפיו מרכבם, חבושים כובעי גרב שהשאירו רק את פניהם גלויות, והחלו לירות לעברם. המתלונן, שנגרמו לו מספר פציעות בגופו מהירי ומהרסיסים, הצליח להימלט לבית סמוך, בעוד שהאדם הנוסף מת במקום (להלן: המנוח ). עוד נטען בכתב האישום כי לאחר האירוע נמלטו העורר ושותפיו מזירת האירוע. נטען כי העורר עבר לרכב אחר (להלן: המאזדה ) החליף את בגדיו והחל בנסיעה מהירה לכיוון תחנת דלק של משפחתו במרחק 2 ק"מ משם. במהלך נסיעתו פגע העורר ברכב אחר שנסע לפניו, אך לא עצר לרגע והמשיך לנסוע במהירות עד הגיעו לתחנת הדלק. העורר תועד במצלמות האבטחה שבתחנת הדלק פחות משלוש דקות לאחר הירי. מאוחר יותר שרפו העורר ושותפיו את רכב המיצובישי ואת כלי הנשק והתחמושת שנותרה. יומיים לאחר האירוע הגיעו שוטרים לביתו של העורר במטרה לעוצרו, ולאחר חיפוש שנמשך כשעתיים מצאו את העורר כשהוא מתחבא מתחת למזרן מיטתו, כך בכתב האישום. יצוין כי מכתב האישום עולה שהאירוע התרחש על רקע סכסוך שהתגלע בין משפחת העורר למשפחת המתלונן.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, אשר התקבלה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2013. בהחלטת בית המשפט נקבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. הדברים אמורים בזיהוי העורר על ידי המתלונן כפי שנמסר בהודעתו שניתנה יומיים לאחר האירוע. הודעה זו נתמכת בראיות נוספות כגון הודעת אחיו של המתלונן התומכת בגרסתו, וכן התנהגותו המפלילה של העורר אשר התחבא מפני השוטרים שבאו לעוצרו ואף שיקר בחקירתו מספר פעמים. על כן, ומבלי להיכנס לשאלת מהימנות העדים, נקבע כי גרסת המתלונן אינה משוללת יסוד. כמו כן קבע בית המשפט כי על פי החומר שהובא בפניו אין זה בלתי מתקבל על הדעת שהעורר הספיק להגיע לתחנת הדלק לאחר ביצוע הירי, ולאחר שהחליף את בגדיו ורכבו, עד לזמן בו תועד במצלמות בתחנת הדלק. לבסוף, התייחס בית המשפט לחוות דעת המומחה מטעם העורר, אשר מתייחסת לניסוי שנערך ונועדה להפריך את הטענה כי העורר נכח בזירת האירוע, בקובעו כי הערכת משקלה של חוות הדעת מקומה בהליך העיקרי.

עוד נקבע כי מקרהו של העורר הוא מאותם מקרים בהם לא ניתן לתת בעורר אמון אשר יצדיק בחינתה של חלופת מעצר. זאת, לאור עברו הפלילי של העורר, הכולל ריצוי שנות מאסר בגין פגיעה במשפחתו של המתלונן, ולאור ניסיונותיו לכאורה לשבש הליכי משפט תוך ניסיון ליצירת אליבי והסתתרות מפני שוטרים שביקשו לעוצרו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

3.

העורר טוען להיעדרן של ראיות לכאורה הנדרשות לשם מעצרו עד תום ההליכים. ראשית, נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט, הובאו על ידו ראיות אשר יש בהן כדי לכרסם בראיה המרכזית של המשיבה לביסוס הרשעתו – זיהוי העורר על ידי המתלונן בעת האירוע. בדיון שנערך לפניי הציג בא כוח העורר לבית המשפט את ממצאי הניסוי שערך המומחה מטעמו, כאמור. ממצאים אלו מלמדים כי היורה גבוה מהעורר בפער משמעותי. העורר סבור כי די בכך כדי להפריך את טענת זיהוי העורר על ידי המתלונן כיורה ראשון. משכך, חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה יוצרת "מהפך ראייתי" שמאיין לחלוטין את משקלן של הראיות הלכאוריות של המשיבה, ועל כן יש לתת לה משקל, כך העורר. עוד טוען העורר כי גם חוות הדעת הנגדית שהוגשה על ידי המשיבה לא נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי, וכי אין בה כדי להסיר את הכרסום הראייתי שהוכח לכאורה בניסוי האמור. הפער שהוצג בניסוי הינו משמעותי מכדי שניתן יהיה להפריכו באמצעות הטענות שמעלה המשיבה בהתבסס על חוות הדעת מטעמה. לחילופין, בא כוח העורר מנסה להפריך את טענות המשיבה נגד טיב הניסוי וטוען כי חלקן אף מחזקות את גרסת העורר, כיוון שלפיהן הצילום גרם ליורה המתועד להיראות נמוך מכפי שהוא באמת. יתר על כן, מבקש העורר להזכיר כי עדותו של המתלונן בנוגע לזיהוי העורר היא עדות כבושה, שכן ניתנה רק יומיים לאחר האירוע וכאשר גרסתו ביום האירוע הייתה שלא יכול היה לזהות את היורה כיוון שפניו היו מכוסות. לעניין זה מבקש בא כוח העורר להוסיף כי לא ניתן לבסס הרשעה על הודעת המתלונן, באשר אין הוא מתלונן "רגיל" שעה שבין משפחתו לבין משפחת העורר קיים סכסוך מתמשך, במסגרתו הוגשו לא אחת תלונות שווא על ידי בני משפחת המתלונן ואף אביו ואחיו נחקרו בחשד לבידוי ראיה.

4.

שנית, לטענת הסנגור, טענת האליבי של העורר, אשר ניסתה המשיבה להפריך בלא הצלחה, מעלה ספקות רבים באשר לתשתית הלכאורית עליה מתבססת המשיבה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העורר לפיה הוא נצפה בתחנת הדלק כ-2.29 דקות

לאחר עזיבת היורה את זירת האירוע. היחידה החוקרת ערכה מספר ניסויים מדמים ובאף אחד מהם לא הצליחה להוכיח בבירור כי ניתן להגיע מזירת האירוע לתחנת הדלק במסגרת פרק זמן זה, דרך אותו המסלול בו נסע העורר ותוך החלפת רכב ובגדים. לעומת זאת, מומחה מטעם העורר ערך שלוש בדיקות בהתאם למסלול שהתוותה היחידה החוקרת, ובנסיבות דומות, והגיע למסקנה כי לא ניתן לבצע את הנסיעה בפחות משלוש דקות.

על בסיס טענת הכרסום בהודעת הזיהוי, כמו גם טענת האליבי שהוכחה ברמה הנדרשת, טוען העורר להיעדרן של ראיות לכאורה הנדרשות לשם מעצרו עד תום ההליכים.

5.

המשיבה לעומת זאת טוענת כי קיימת תשתית ראייתית בעוצמה גבוהה נגד העורר, וכי אין בטענותיו כל כרסום ראייתי. ראשית, נטען כי עדותו של המתלונן בדבר זיהוי העורר עומדת במבחן המהימנות האובייקטיבי והסובייקטיבי. מהצילום במצלמות האבטחה ניתן ללמוד כי היה ביכולתו של המתלונן לזהות את היורה וכי היה קשר עין בין השניים. יתר על כן, התנהלות המתלונן, כבישת עדותו למשך יומיים והודעותיו החלקיות בזמן זה, מתיישבות עם חוות דעתו של המומחה, רפ"ק יגאל עזרא, שמאששת את מנהג "נקמת הדם". לפי מנהג זה, המתלונן היה חייב להמתין עד להלוויית המנוח שם התקבלה ההחלטה שלא לנקום את דמו של המנוח, ומכאן נפתחה הדלת לפנייה לרשויות, כך מבהיר המומחה. משכך, מכבישת העדות אין ללמוד בהכרח על חוסר מהימנותה. שנית, נטען כי הניסוי שערכו באי כוח העורר בניסיון להוכיח את פערי הגבהים בין היורה שצולם לבין העורר, אין כדי לגרום לכרסום של ממש בראיית הזיהוי. זאת, נוכח הספק הרב שנוצר באשר לשיטת הניסוי שנערך מטעם העורר, עת קבע מומחה מטעם המשיבה כי בשיטה זו לא ניתן למדוד את גובהו האמיתי של היורה שצולם. חיזוק למהימנות חוות הדעת שהגישה המשיבה מצוי בעובדה שהמומחה מטעמה הוא מומחה מז"פ, שהנושא הנדון מצוי בתחום מומחיותו, בעוד שהקשר בין תחום מומחיותו של המומחה מטעם העורר לבין הסוגיה שבענייננו, אינו ברור. מכל מקום, נטען כי מדובר בשתי חוות דעת סותרות אשר מצריכות חקירת המומחים על דוכן העדים במסגרת ההליך העיקרי.

6.

שלישית, לעניין האליבי, נטען כי על פי הגרסה המתוקנת של הניסוי שערכה היחידה החוקרת, ניתן היה לבצע את המסלול שביצע העורר תוך 2.01 דקות. פרק זמן זה מותיר קרוב לחצי דקה לצורך החלפת רכב ואת בגדיו של העורר. נטען כי הדבר אפשרי ודי בכך כדי להפריך את האליבי של העורר לפחות באופן לכאורי. לכך מתווספים השקרים שהתגלו בחקירתו לעניין האליבי, שינוי הגרסאות וחוסר ההתאמה בין טענותיו בחקירה לבין עדויות נוספות. המשיבה מבקשת לשים דגש על התנהגותו המפלילה של העורר עת חיפשוהו השוטרים. להתנהגות זו לא ניתן הסבר מניח את הדעת, שהרי לא ניתן לקבל את ההסבר של העורר כי חשב שמדובר ברעולי פנים. החיפוש נעשה במשך זמן רב כאשר בני משפחה רבים היו נוכחים בבית ויכלו "לעדכן" את העורר כי לא מדובר ברעולי פנים. כמו כן מציינת המשיבה את התנהגותו המפלילה בעת התאונה שארעה בדרכו מזירת האירוע לתחנת הדלק, עליה העידו נוסעי הרכב בו פגע העורר.

הכרעה

7.

דין הערר להידחות. כידוע, בשלב זה בחינת הראיות היא לכאורית בלבד. השאלה שעל בית המשפט לבחון היא האם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996). להלן: הלכת זאדה ). סבורני כי במקרה שלפנינו הוכח קיומה של תשתית ראייתית בעלת פוטנציאל להרשעת העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

8.

התשתית הראייתית נגד העורר מבוססת בעיקרה על הודעת המתלונן מיום 7.1.2013, בדבר זיהויו של העורר כיורה בזירת האירוע. הודעה זו נתמכת בהודעותיו מיום האירוע ומהיום שלאחריו, מהן ניתן ללמוד כי המתלונן ידע מהרגע הראשון מיהו היורה, אולם היה "בינתיים" מנוע מלגלות את זהותו. כך למשל הודיע המתלונן, כי לאחר שישתחרר מבית החולים תוכל המשטרה לדעת מי ירה בו. ואכן, סיפק המתלונן את המידע לאחר קיומו של טקס ההלוויה של המנוח, במהלכו הובהר לו כי משפחת המנוח לא מתכוונת לנקום את דמו, כך לפי הודעת אחיו של המתלונן. עובדות אלו עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של רפ"ק יגאל עזרא, שהוא בעל מומחיות בתחום, לפיה בהתאם לנהוג במגזר הערבי היה המתלונן מנוע מלפנות לרשויות כל עוד לא ירדה מהפרק האפשרות של נקמת הדם. משכך, מצאתי לקבוע כי הודעת המתלונן היא בעלת פוטנציאל הוכחה ברמה הנדרשת בשלב זה של ההליך. מסקנתי זו עומדת בעינה גם בהתחשב בטענות בא כוח העורר בדבר היסטוריה של תלונות שווא מצד משפחת המתלונן על משפחת העורר, על רקע הסכסוך בין המשפחות, טענות אשר יכולות לפגוע במהימנות הודעת העורר. בשלב מקדמי זה לא ניתן לשלול את האפשרות שהודעתו, יחד עם יתר הראיות, תוביל להרשעת העורר, וממילא בחינת מהימנות הודעתו של המתלונן נעשתה למעלה מן הנדרש בהליך דנן (הלכת זאדה , עמ' 145).

9.

כאמור, העורר טוען לכרסום בהודעת הזיהוי שמסר המתלונן, נוכח תוצאות הניסוי שערכו באי כוחו בעזרת מומחה. מטרת הניסוי הייתה לבחון את גובהו של היורה הראשון שצולם באמצעות מצלמות האבטחה של מרפאת השיניים בזירת האירוע, ביחס לגובהו של העורר. תוצאות הניסוי מלמדות כי גובהו של היורה הוא מעל 180 ס"מ , בעוד שגובהו של העורר, לפי מדידה שערכה היחידה החוקרת, הוא 167.5 ס"מ בלבד. העורר טוען כי נוכח הפרש הגבהים המשמעותי בינו לבין היורה, לא יתכן כי מדובר באותו אדם וממילא לא יתכן שהמתלונן זיהה אותו במהלך האירוע כמי שירה לעברו. בחנתי את חוות הדעת שהוגשה על ידי העורר ואת ממצאי הניסוי שנערך עבורו, כמו גם את חוות הדעת שנערכה על ידי מומחה מטעם המשיבה והוגשה לבית המשפט. מדובר בחוות דעת סותרות, כאשר חוות הדעת שהגישה המדינה נועדה לפגוע במהימנות הניסוי שערכו באי כוח העורר, תוך קביעה כי מדובר בשיטת מדידה לא מדויקת, המסתמכת על צילום שאינו אמין, ועל כן ממצאי הניסויים עשויים להיות מוטעים לחלוטין.

חוות הדעת שהגישה המשיבה מעלה טענות כבדות משקל שיש בהן כדי להשפיע על מהימנות הניסוי שנערך מטעמו של העורר, ועל מידת דיוק תוצאותיו, אולם אין זה המקום לבחון איזו חוות דעת עדיפה. במצב זה, של מחלוקת בין מומחים, אין לי אלא לקבוע כי מדובר במחלוקת שצריכה להיבחן במסגרת ההליך העיקרי, תוך חקירת המומחים ובחינת מומחיותם ומהימנותם באופן מעמיק ובלתי אמצעי. זאת, תחת הכלל לפיו בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת העורר מעל לכל ספק סביר" (הלכת זאדה , עמ' 147). משכך, ברמה הלכאורית הדרושה לענייננו, אין בחוות הדעת שהוגשה על ידי העורר, אשר מולה עומדת חוות הדעת מטעם המשיבה, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית הנוגעת לזיהויו של העורר על ידי המתלונן.

10.

גם טענת האליבי של העורר, לפיה תועד במצלמות תחנת הדלק בסמוך לאירוע הירי באופן שלא מאפשר את הימצאותו בזירה בעת האירוע, אין בה כדי לכרסם בעוצמת הראיות. זאת, מאחר שטענה זו הופרכה באופן לכאורי אך משכנע, על ידי המשיבה. כאמור, הניסוי המתוקן שערכה היחידה החוקרת הניב תוצאה של הגעה מזירת האירוע לתחנת הדלק תוך 2.01 דקות. בשלב זה מוסכם על כולם כי מרגע יציאתם של היורים מזירת האירוע ועד לרגע בו תועד העורר לראשונה במצלמות תחנת הדלק חלפו 2.29 דקות. מקובלת עליי הנחתו של בית המשפט המחוזי כי ב-28 השניות הנוספות יכול היה לכאורה העורר להחליף את רכבו ואת בגדיו, תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת ובלתי זהירה, עד כדי כך שפגע ברכב אחר שנקרה בדרכו. מנגד עומדים מספר ניסויים דומים שערכו באי כוח העורר לפיהם לא ניתן לבצע את המעבר האמור בפחות משלוש דקות. גם עניין זה ראוי שיוכרע בהליך העיקרי, אולם לצורך הליך המעצר יש לקבוע כי גרסת המשיבה אינה משוללת יסוד, וכי קיימת אפשרות אובייקטיבית להתרחשותה. על כן מצאתי להצטרף לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הניסוי המתוקן שערכה היחידה החוקרת מהווה ראיה לכאורה להפרכת האליבי של העורר, ומשכך אין בכוחה של טענה זו לעורר ספק בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית.

לתשתית הלכאורית שהציגה המשיבה מצטרפות ראיות נוספות שיש בהן פוטנציאל להפרכת טענת האליבי של העורר. בין היתר בולטת התנהלותו של העורר במהלך חקירותיו ושינוי הגרסאות לגבי מעשיו ביום האירוע. בתחילת החקירה טען העורר כי הוא לא זוכר דבר מאותו יום מלבד נסיעתו לתחנת הדלק כדי לקנות קפה וחזרתו לביתו. בשלב מאוחר יותר החליט העורר לספר על התאונה לה גרם בדרכו לתחנה, ועל כך שעד לרגע יציאתו לתחנת הדלק בילה בביתו עם חברו כרם. יתר על כן, עדותו של העורר לעניין נוכחותו של כרם בביתו אינה מתיישבת עם עדותו של אותו כרם, לפיה הוא שהה בביתו של העורר בשעה מוקדמת יותר משעת האירוע וכשעזב העורר עוד היה בבית. על רקע האמור, ומבלי להכריע בשאלת מהימנות עדותו של העורר, מצאתי כי יש בתשתית הראייתית לכאורה פוטנציאל להפרכת טענת האליבי של העורר, ודי בכך בשלב זה כדי להצדיק את המשך מעצרו של העורר בכפוף לקיומה של עילת מעצר.

11.

לסיכום הדברים, סבורתני שקיים בתשתית הראייתית שהוכחה הפוטנציאל הראייתי הדרוש בשלב זה, וכי חומר החקירה מקים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר בסיום המשפט. עוד יצוין כי התנהגותו המפלילה לכאורה של העורר יש בה כדי לחזק את המסקנה כי קיים יסוד סביר להרשעתו של העורר על בסיס מכלול הראיות הקיימות כיום. הראיות שהוצגו מנגד על ידי העורר תיבחנה באופן מעמיק בהליך העיקרי, אך בשלב זה אין בהן כדי לשלול את המסקנה לקיומה של תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, שדי בה בשלב המעצר.

לסיכום, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי העורר. לעניין עילת המעצר, זו נקבעה על ידי בית המשפט המחוזי ולגביה לא נטען דבר במסגרת הערר. מכל מקום, מצאתי לקבל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי שכן שוכנעתי באשר לקיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.