בש"פ 4038/01 קביל שלבי נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמה שביצע שוד. על פי האמור בכתב האישום, בא העורר לביתו של המתלונן, איש מבוגר, כבד ראיה ונכה ברגלו. העורר ביקש מן המתלונן הלוואה בסכום של 100 ש"ח, אך זה האחרון לא נעתר לו. על פי עדותו של המתלונן, שמע זמן קצר לאחר מכן רעש בביתו, וכשהתקרב למקום, התנפל עליו העורר, אחז בגרונו, הפילו ארצה, הניח רגלו על חזהו, ואיים עליו כי ירצח אותו, אם לא ייתן בידיו כסף. בעודו שרוע על הארץ, חיפש העורר בכיסיו של המתלונן, כך על פי עדות המתלונן, והוציא מכיס חולצתו 400 ש"ח, אותם נטל לעצמו. כתוצאה מהתקיפה, נחבל המתלונן.

העורר טוען, כי לא היה במקום בו בוצע השוד. הוא גורס כי היה מצוי באותה עת במסעדה, בכפר סמוך למקום האירוע. הוא ביקש להעיד עליו את בעל המסעדה ואת אחד העובדים. אלה האחרונים מסרו הודעות במשטרה, שלא היה בהם כדי לאשר דברי העורר, אולם מאוחר יותר מסרו תצהיר בפני עורכת דין מטעם הסניגוריה, שממנו ניתן היה להבין, כי העורר עשוי היה להיות במסעדה, בזמנים רלוונטיים.

בא-כוח העורר סבור, כי מכל מקום לא היה בעדותו של הבעלים במסעדה כדי לתמוך בבקשת המעצר, שכן באותה עת הוא לא נמנה על עדי התביעה, ורק לאחר מכן הוגשה בקשה לתקן את כתב התביעה ולהוסיפו לרשימת עדי התביעה. הוא מלין על כך שבית המשפט לא מצא לראוי לעיין מחדש בהחלטתו גם לאחר שהוגשו התצהירים האמורים.

הנסיבות בהן ניתן התצהיר מטעם הבעלים של המסעדה יתבררו במשפט עצמו. בשלב זה ראוי לציין, כי גם על פי גרסתו של העורר עצמו, הוא פגש את המתלונן בערב בו בוצע השוד, והוא מאשר את דבר המתלונן בדבר קיומה של אותה פגישה. על פי עדות המתלונן, השוד עצמו בוצע בסמוך לאחר מכן, ובנסיבות אלה, ספק מה חשיבותה של טענת האליבי, כפי שהעורר מעלה אותה. התוצאה מכל אלה היא שאין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הדרושה בשלב זה של ההליכים. לעורר הרשעות קודמות, ובהן הרשעות בגין עבירות הנגועות באלימות, בשנים האחרונות. בנסיבות אלה, לא הופרכה חזקת המסוכנות הקמה בשל אופייה של העבירה המיוחסת לו היום.

אשר על כן, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שלא לשנות מהחלטתו לעצור את העורר עד תום משפטו.

הערר נדחה.