בש"פ 404/02 ערן בן עמי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט י' צבן, לפיה נדחתה בקשתו של העורר, במסגרת עיון חוזר, להקל בתנאים המגבילים של חלופת המעצר.

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו שישה אישומים בעבירות של שידול לגניבת רכב, מסחר ברכב גנוב וקבלת דבר במרמה. על פי כתב האישום, היה העורר הבעלים של חברה לאיתור כלי רכב גנובים והוא פעל עבור חברות השכרה שונות. הוא הציג בפני חברות ההשכרה מצג, לפיו הוא מאתר את כלי הרכב באמצעות "מקורות" בשטחים. על פי הנטען, הפעיל העורר רשת של גנבי רכב. הגנבים פעלו בהתאם להנחיותיו וגנבו כלי רכב של חברות ההשכרה איתן עבד העורר. לאחר מכן נהג העורר להודיע לחברת ההשכרה כי איתר את כלי הרכב הגנוב וכי באפשרותו לרכוש אותו מהגנבים ולהחזירו לחברה. בתמורה להשגת הרכב היה העורר גובה מחברת ההשכרה "שכר טירחה" וסכום שכביכול שילם לגנבי הרכב. תשלומים אלה נעו בין 13,000 ל18,000- ש"ח עבור כל כלי רכב. ששת האישומים המיוחסים לעורר כוללים 34 מקרים של גניבת רכב באופן האמור מחברות השכרה שונות, בתקופה שבין ספטמבר 2000 לפברואר 2001.

2.בסמוך להגשת כתב האישום הגישה המדינה ביום 2.4.01 בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בבקשה טענה המדינה כי התחכום בפעולותיו של העורר, התמשכות העבירות על פני חודשים והפעלת רשת ענפה של גנבי רכב, מקימים כולם יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון הציבור. כן הביעה המדינה חשש כי שחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת.

3.בית המשפט המחוזי, מפי השופט י' צבן, החליט ביום 3.5.2001 לשחרר את העורר ל"מעצר בית". בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר בשלושת האישומים הראשונים. הנדבך העיקרי הוא עדותו של אליאס סראחנה, אשר נעצר על ידי המשטרה בחשד לגניבת כלי רכב וסיפר לחוקריו על שיטות הפעולה של העורר. בית המשפט ציין, עם זאת, כי באמרות מאוחרות יותר חזר בו אליאס מהדברים הנ"ל, לאחר שנסיונותיו להגיע להסכם כלשהו עם המשטרה לא צלחו. על רקע זה, עמד בית המשפט על התמיהות והבעיות הקשורות באימרותיו של אליאס ובמהימנותו. חומר חקירה נוסף שתמך בתשתית הראייתית היה האזנות סתר לטלפונים וראיות נסיבתיות, הקושרות את כלי הרכב נשוא האישומים לעורר. בית המשפט עמד בהרחבה על המקרה המתואר באישום השני, בו נגנב רכב שכור מירושלים, ולמרות שהעורר טען כי החזיר את הרכב מרמאללה, הראיות מצביעות על כך שהרכב כלל לא יצא מירושלים. מקרה נוסף עניינו מכונית שנגנבה בירושלים ונמצאה בירושלים על ידי המשטרה, בעוד העורר טען שהחזירה מרמאללה. בכל הדברים אלה מצא בית המשפט חיזוק לאימרותיו המפלילות של אליאס בדבר מעורבות שיטתית של העורר בגניבת כלי רכב, אך קבע כי עוצמתן של הראיות לכאורה מופחתת. כן נפסק כי קיימת עילת מעצר נגד העורר, לאור התחכום של מעשיו, שיטת הפעולה וההיקף הרב של העבירות. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי יש להסתפק בחלופת מעצר של "מעצר בית" בבית אחיו של העורר במושב מטע, בתנאים הבאים: העורר ישהה עם בני המשפחה משך כל שעות היממה; הפקדת ערובה בגובה 50,000 ש"ח במזומן; ערבויות בסך 100,000 ש"ח של שני ערבים; צו עיכוב יציאה מן הארץ.

4.על ההחלטה לשחרר את העורר ל"מעצר בית" הוגש לבית משפט זה ערר מטעם המדינה. בעלי הדין הגיעו להסכמה לפיה הערר יתקבל, במובן זה שיוחמרו תנאי השחרור של העורר לחלופת מעצר. התנאים החדשים עליהם הוסכם הם שהייה של העורר 24 שעות ביממה בביתו של סרן נפתלי בגבעת זאב, הפקדת ערבות בנקאית בסך כולל של 400,000 ש"ח, הפקדת ערבות עצמית וערבויות של שני צדדים שלישיים בסך 150,000 ש"ח כל אחד ואיסור יציאה מן הארץ.

5.בהמשך הגיש העורר מספר בקשות לעיון חוזר בתנאי השחרור. בהחלטה מיום 16.9.01 הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת העורר, לשנות את מקום "מעצר הבית" לביתו של העורר במושב מטע, כאשר על אחד מן הערבים לשהות עימו במשך כל שעות היממה. ביום 19.12.01 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר, בה הוא ביקש להשתחרר ללא תנאים מגבילים ולחלופין, להקל את תנאי שחרורו. הבקשה סבבה סביב הטענה, כי חל כרסום בתשתית הראייתית לכאורה, וזאת בשל עדותו של אליאס בבית המשפט, בה הוא חזר בו מאימרותיו המפלילות, אשר נאמרו לדבריו כדי להגיע להסדר עם המשטרה; עד זה אף הכחיש כל היכרות עם העורר. כן טען העורר בבקשה כי לא מתקיימת עילת מעצר נגדו. לבסוף נטען, כי השהייה הממושכת ב"מעצר בית" מוחלט גורמת לעורר קשיים כלכליים ומביאה לפגיעה בלימודיו האקדמאיים.

6.בית המשפט דחה את עיקרה של הבקשה לעיון חוזר. באשר לתשתית הראייתית, נפסק כי לא די בחזרה מעדות כדי לכרסם בתשתית הלכאורית של התביעה בשלב המעצר. בשלב זה, בית המשפט אינו בוחן את נסיבות החזרה מעדות ואינו בוחן את מהימנות העדים. כן צויין, כי גם בהחלטה של בית המשפט מיום 3.5.01 לא נעלמה מעיני בית המשפט הבעייתיות באמרותיו של אליאס. באשר לשהייה הממושכת של העורר ב"מעצר בית", בית המשפט סבר כי חלוף הזמן במקרה הנדון אינו ארוך במידה המצדיקה לשחרר את העורר מ"מעצר בית". לדבריו "אי הנוחות אשר נגרמת למבקש משך ניהול משפטו הינה מחיר צפוי, במיוחד לנוכח ההסכמה שהושגה במסגרת הערר שהוגש לבית המשפט העליון".

7.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בערר שב וטען בא-כוח העורר כי יש לבטל את "מעצר הבית" בשל העדר עילת מעצר, בשל כרסום בתשתית הראייתית ובשל חלוף הזמן. לשיטתו, בחומר הראיות קיימות סתירות מהותיות וליקויים בסיסיים, עד כי חל כרסום משמעותי בתשתית הראייתית. בראש וראשונה, עדותו של אליאס בבית המשפט, בה הוא מודה כי מעולם לא פגש בעורר, מצביעה מפורשות על כך שכל הדברים שאמר לחוקריו במשטרה היו חסרי יסוד. בנוסף נטען, כי האנשים אשר גנבו כביכול רכבים בהוראת העורר, לרבות אליאס, לא הואשמו בסופו של דבר בגניבת רכב, או זוכו מאישומים אלה, או שהמדינה חזרה בה מאישומים אלה. עם קריסת התשתית הראייתית, טוען בא-כוח העורר, התבטל גם החשש מפני מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור. באשר לחלוף הזמן, בא-כוח העורר טוען כי "מעצר הבית" בתנאים החמורים גורם לפגיעה קשה בעורר: הוא מתקשה לפרנס עצמו והופך לנטל על בני משפחתו; הוא איבד שנה אקדמאית ויש חשש כי יאבד שנה נוספת; חירותו האישית נשללה ממנו כמעט לחלוטין בשל הדרישה כי אחד הערבים ישהה עימו באופן קבוע. גם הערבים מתקשים לשאת בנטל הפיקוח והשהייה עם העורר.

8.לאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר כנגד העורר. הקשיים בחומר הראיות, עליהם הצביע בא-כוח העורר, לא נעלמו גם מעיניו של בית המשפט בהחלטה מיום 3.5.01. אמנם החלטה זו ניתנה לפני עדותו של אליאס בבית המשפט ולפני שנודע כי לא יואשם בגניבת רכב, אך כבר אז הזהיר עצמו בית המשפט מפני הסתירות בגרסאותיו של אליאס, אשר בהודעות אחרות במשטרה חזר בו מהאימרות המפלילות נגד העורר. מכל מקום, אימרותיו של אליאס הוגשו לבית המשפט לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. שאלת המהימנות והמשקל שיש לייחס לדברי אליאס הם עניין לבית המשפט הדן בתיק גופו. לצורך הדיון בשלב המעצר, די באימרות שהוגשו על פי סעיף 10א, בצירוף הראיות האחרות שתומכות בגרסת המדינה, אותן פירט בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 3.5.01, כדי לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה.

9.עם זאת, השתכנעתי כי יש מקום להקל במידה מסויימת בתנאי השחרור של העורר, נוכח חלוף הזמן מתחילת משפטו. סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- מקנה למשוחרר בערובה את הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר אם עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. ואמנם, החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין "מעצר הבית" ניתנה לפני כתשעה חודשים, לאחר שהעורר היה עצור כחודשיים. פרשת ההוכחות במשפט התחילה בנובמבר 2001 ועד כה נשמע עד תביעה אחד בלבד. המשך המשפט קבוע לחודש אפריל 2002, במהלכו ינוהלו שלוש ישיבות הוכחות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, נוכח מורכבות התיק ומספרם הרב של העדים לא ברור מתי יסתיים המשפט. כאמור, נתון העורר ב"מעצר בית" מוחלט, בפיקוח הדוק מצד מספר מוגבל של ערבים. אין להקל ראש בפגיעה בחירותו של נאשם, הנתון ב"מעצר בית" תקופה ממושכת. נראה כי במקרה הנדון ניתן להפחית את הפגיעה בחירותו של העורר תוך השגת מטרות המעצר ומבלי לפגוע בבטחונו של הציבור.

לאור האמור, אני מחליט לקבל את הערר במובן זה כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי שישקול פעם נוספת את האפשרות להקל בתנאי "מעצר הבית" של העורר, כך שיתאפשר לו לצאת לעבודה או ללימודים, הכל בכפוף לתנאי פיקוח והפקדת ערובות לשביעות רצונו של בית המשפט.