בש"פ 404/10 מדינת ישראל נ. עטוה אלנבארי

1.

המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמת ביצוען של עבירות אחדות – ירי מנשק חם באזור מגורים, חבלה או פציעה, והחזקת נשק שלא כדין. נטען, כי בתאריך 2.3.09 ירה המשיב מאקדח לעבר חלון ביתו של תושב תל-שבע (להלן: המתלונן), וכתוצאה מכך נופצה שימשת החלון. בסמוך לכך תקפו המערערים ואחרים את המתלונן בתוך ביתו, תוך שהם מכים אותו באלות בכל חלקי גופו. עוד נטען, כי בתאריך 8.4.09 חזר המשיב וירה שתי יריות לעבר חלון ביתו של המתלונן.

2.

עם הגשתו של כתב האישום בחודש אפריל 2009, עתרה המדינה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. הדיון בבקשה זו התנהל בעצלתיים, הואיל והמשיב התקשה להסדיר את עניין ייצוגו בידי סנגור. ברם, גם עניין זה הוסדר לבסוף בחודש ספטמבר 2009.

נוכח השיהוי הניכר בשמיעתן של הראיות, קבע בית משפט השלום מועד להוכחות – 6.12.09, תוך שהוא מציין את עדי התביעה שיש לזמן. יתרה מכך, בית המשפט הבהיר כי " לא תינתנה דחיות לענין ההוכחות, שכן הנאשם עצור מזה כ-7 חודשים וההליך טרם החל. כל דחייה משמעה דחיה ארוכה לחודש מאי 2010".

חרף אזהרת בית המשפט, לא התייצב איש מעדי התביעה במועד הנדחה, ובא כוח המשיבה נתבקשה לבדוק את הסיבה לכך. בתאריך 4.1.10 שבו הצדדים והתכנסו באולמו של כבוד השופט אבו-טהה, ומפיה של התובעת נרשם: "אבקש לקבוע להוכחות ולזמן את כל עדי התביעה". בעקבות כך נדחה הדיון ליום 13.1.10, תוך שבית המשפט שב ומורה לתביעה לוודא התייצבות כל עדיה, וכן הוסיף: " תשומת

לב המאשימה, כי בית המשפט ביטל דיונים רבים כדי לשמוע את פרשת עדי התביעה במועד שנקבע".

גם ביום 13.1.10 לא התייצב איש מעדי התביעה, ובאת-כח המאשימה טענה כי העדים שהנם אזרחים זומנו על ידי שוטרים שביקרו בביתם. באשר ללובשי המדים היא הציעה את ההסבר המקומם הבא: " מאחר וידענו שהעדים החשובים באמת לא יתייצבו ומבלי שהם יתייצבו לא נוכל להתקדם בתיק זה, ולאור העובדה שבתחנת

עיירות היה קבוע במועד זה טיול לאילת ולא רצינו שהשוטרים יוותרו על הטיול אם אין באמת צורך שהם יגיעו, העדים הנ"ל לא זומנו". בנסיבות אלו לא היה מנוס מדחיית הדיון, והפעם הוא נקבע לחודש מאי 2010.

3.

הסברה של המאשימה לאי-הופעת העדים מעורר תמיהות. ראשית , לא נהיר לי מהיכן שאבה המאשימה את הסמכות להורות לשוטרים שלא להתייצב מן הטעם של השתתפות בטיול לאילת. שנית, מאחר והתביעה ידעה מראש כי לא יהיה ניתן לקדם את הדיון בעניינו של המשיב ביום 13.1.10, בין היתר, מחמת אותה רשות שנתנה לשוטרים שלא להגיע למסירת עדות, מדוע לא הקדימה להודיע על כך לבית המשפט כדי לאפשר לו שלא לאבד זמן שיפוטי אותו ניתן היה להקדיש לתיק אחר. לכך אוסיף, כי ולו מחמת הנימוס היתה חייבת התביעה להודיע על ההתפתחויות גם לסנגור שטרח והגיע לבאר-שבע, ונאלץ לחזור כלעומת שבא תוך ידיעה ששולחו יוסיף להיות נתון במעצר, בין היתר, הואיל והתביעה סברה כי אין זה ראוי לבטל השתתפותם של שוטרים בטיול.

4.

הארכתי בתיאור השתלשלות הדברים, הואיל ונדמה כי המדינה לא גילתה רגישות ודאגה יתרה לגורלו של נאשם הנתון במעצר חודשים רבים, והיא חטאה במחדל שהממונים על כך חייבים לתת עליו את דעתם.

אולם, מול כשליה של המדינה ניצבת העובדה כי למשיב יוחסו עבירות שאינן פשוטות כלל ועיקר, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח עברו הפלילי והיותו אסיר ברישיון בעת ביצוען. ממשיב זה נשקפת אפוא סכנה מוחשית לצבור, ולנוכח זאת איעתר לבקשת המדינה בחלקה, כך שתקופת מעצרו של המשיב תוארך בשלושים ימים שתחילת מניינם היום, או עד למתן פסק-הדין בת"פ 1436/09 של בית משפט השלום

בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם. הארכת מעצרו של המשיב נועדה לאפשר לבית משפט השלום לבדוק אם ניתן לקבוע את שמיעת התיק במהלך תקופת המעצר הנוספת עליה הוריתי, וככל שהדבר לא יסתייע עקב יומנו העמוס של בית המשפט, ישוחרר המשיב ממעצרו לאחר שיציע חלופה שתיבחן גם על ידי שרות המבחן ותימצא ראויה. בנסיבות אלו מתבקש בית משפט השלום להוסיף ולקבוע את תנאי השחרור האחרים ובכללם הערבויות שהמשיב יידרש להציג.