בש"פ 4041/97 איסקוב יששכר נ. מדינת ישראל

1.יששכר איסקוב (להלן: איסקוב), יליד 1927, מואשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות נסיון לרצח והדחה בחקירה. בכתב-האישום נכתב כי איסאקוב שפך נפט ו/או וודקה על אליהו וקנין, בן זוגה של ידידתו של איסקוב, חיה גדזיבלאייבה (להלן: חיה), והצית אותו בגפרור. עוד נכתב כי איסקוב הודה בפני חיה בביצוע מעשה זה ואיים עליה כי יחתוך אותה בסכין אם תספר על כך.

וקנין, אשר נכווה קשה, לא היה מסוגל למסור הודעה במשטרה, והאישום בנסיון לרצח הושתת בעיקרו על אמרותיו מיד לאחר פציעתו, בגידרן הפליל את איסקוב באמרו כי הוא זה ששרף אותו.

2.על-יסוד ראיות אלה ביקשה המדינה לעצור את איסקוב עד תום הליכי המשפט. בית-המשפט המחוזי (השופט חיים פיזם) מצא כי חומר הראיות הקיים, החסר כאמור את הודעת וקנין, אינו מבסס סיכוי סביר להרשעה. אף-על-פי-כן האריך בית-המשפט את מעצרו של איסקוב עד ליום 10.7.1997 למען אפשר למשטרה לגבות הודעה מוקנין. כן הורה בית-המשפט על שחרור איסקוב ממעצר בתנאים מגבילים, לרבות "מעצר בית" והפקדת ערבות, אם לא תיגבה הודעה מוקנין עד לאותו מועד.

על החלטה זו עררו הן איסקוב והן המדינה.

3.איסקוב טען כי משמצא בית-המשפט המחוזי שלא קיימות ראיות לכאורה מספיקות היה עליו להורות על שחרורו המיידי ולקבוע תנאי שחרור פחות חמורים מאלה שקבע וכי על-כל-פנים אין באפשרותו להמציא ערבות בגובה שנדרש.

המדינה טענה כי אמרות קורבן העבירה וקנין, המתחזקות בראיות שהפריכו את טענת האליבי שהעלה איסקוב, מספיקות למעצר. בדיון בערר הגישה המדינה גם תעודה רפואית ממנה עולה כי מצבו של וקנין קשה, נשקפת סכנה לחייו והוא אינו מסוגל לדבר.

4.עררו של איסקוב כנגד הארכת מעצרו בדין יסודו.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, מתנה מעצר נאשם לאחר הגשת כתב-אישום בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. מובן הוא, כי בהעדר תשתית ראייתית אין לעצור נאשם במטרה לאפשר לתביעה להשלים את ראיותיה.

לכך מסכים אף בא-כוח המדינה אלא שכאמור טענתו היא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה בבית-המשפט המחוזי מספיקה למעצר.

5.טענה זו אינה נראית לי.

כאמור, הראיות המרכזיות לאשמת איסקוב הן אמרות וקנין. אלא שוקנין לא היה עיקבי ומסר גירסות סותרות בדבר הסיבות לפציעתו, לעיתים אף לאותו אדם. בגדר אמרות אלה סיפר וקנין גם כי הצית את עצמו. חומר הראיות אינו ודאי איפוא במידה המספקת למעצר ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

אין אני רואה מקום גם להתערב בתנאי השחרור שקבע בית-המשפט המחוזי. תנאים אלה נראים סבירים על פניהם, וזאת בהתחשב בחומרת כתב-האישום. איסקוב גם לא טען בבית-המשפט המחוזי כי אין באפשרותו להפקיד את סכום הערבות שנקבע וטענה זו יהיה עליו להעלות בגדר בקשה לעיון חוזר.

על יסוד האמור לעיל אני דוחה את ערר המדינה, מקבלת בחלקו את עררו של איסקוב ומורה על שחרורו ממעצר בתנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי.