בש"פ 4046/08 טלהון ימרה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' צלקובניק ) בב"ש 20521/08 מיום 14.4.2008 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, אשר בחלקו הראשון מייחס לו ולשני נאשמים נוספים (להלן: נאשם 1 ונאשם 3; שני הנאשמים ) עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובחלקו השני של כתב האישום מיוחסת לעורר עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 9.3.2008, בסמוך לשעה 00:38 בקרית-גת, ניגש נאשם 1 לאדם שהלך ברחוב (להלן: המתלונן ), תפס אותו בצווארו וחנק אותו. כשהמתלונן ניסה להשתמט מאחיזת הנאשם 1, זה האחרון החל להכות אותו בכל חלקי גופו, כאשר נאשם 3 והעורר הצטרפו לנאשם 1 והכו אף הם את המתלונן. תוך כדי כך התבקש המתלונן למסור את ארנקו ואת מכשיר הטלפון הסלולארי שלו ועקב פחדו משני הנאשמים והעורר מסר המתלונן את ארנקו לנאשם 1. שני הנאשמים והעורר המשיכו לתקוף את המתלונן, עד שנהג מונית שעבר בסמוך נחלץ לעזרתו. כתוצאה ממעשי שני הנאשמים והעורר סבל המתלונן מכאבים, שטפי דם בחלקים שונים בגופו ומשריטה בזרועו השמאלית ונזקק לטיפול רפואי. בהמשך כתב האישום מתואר כי ביום 10.3.2008, סמוך לשעה 18:54, ובעת שהותם במעצר בתחנת המשטרה בקרית-גת, החליטו שני הנאשמים והעורר לתאם גרסת שקר שימסרו בחקירתם אשר לפיה העורר הוא זה שביצע את השוד בהיותו שיכור, וכי שני הנאשמים ניסו לעצור בעדו, זאת לאחר שנאשם 1 הביע את חששו כי אם יהיה מעורב בפרשה, עלול הוא להיענש בחומרה עקב מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו. בעקבות זאת, העורר מסר גרסה שקרית בחקירה המשטרתית.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 14.4.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צלקובניק ) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל התגבשותה של עילת מעצר, ועל כן בחן בית המשפט רק את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לאחר שבחן את נסיבות המקרה קבע בית המשפט כי לנוכח מסוכנותו של העורר, אשר נלמדת מנסיבות העבירה, ולאור החשש לשיבוש הליכי משפט, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט התייחס בהחלטתו לתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של העורר, אשר סבר כי לעורר יש את היכולת להציב לעצמו גבולות פנימיים, אולם מצד שני התקשה להביע עמדה חד משמעית לעניין החלופה שהוצעה על ידי המשיב. בית המשפט קבע כי החלופה שהוצעה, שבמסגרתה אימו של העורר תפקח עליו והוא ישהה בביתו בקריית גת, בסמיכות למקום מגוריו של המתלונן, אין בה כדי להוות ולהבטיח פיקוח מתאים על העורר.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוחו של העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר, ועל קיומה של עילת מעצר בשל חומרתן של העבירות. עם זאת טוען הוא כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לאור נסיבותיו האישיות ועל רקע המלצתו של שירות המבחן. עוד טוען בא כוח העורר כי טעה בית המשפט המחוזי בעת שפירש את המלצת תסקיר שירות המבחן כהמלצה המביעה חשש מחלופת המעצר שהוצגה, ושמביעה חשש מנטייתה המגוננת של אמו של העורר.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אין בחלופה שהוצעה כדי לשלול את המסוכנות הנשקפת

מהעורר, הנלמדת מחומרת מעשיו.

דין הערר להידחות.

העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אשר הינם מעשים חמורים ביותר. בנוסף לכך, אין מחלוקת בנוגע לקיומה של עילת מעצר. בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה כזו בכדי להפיג את מסוכנותו. אף אם נקבל את טענת בא כוחו של העורר, לפיה תסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוחה של אימו, יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07

טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא

פורסם 25.2.2007)). על בית המשפט לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, ובמקרה זה אף את הצורך להבטיח את שלומו ובטחונו של המתלונן, בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר שאין חולק על מסוכנותו. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא קיבל את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. מסקנתי זו מבוססת על העובדה כי תסקיר שירות המבחן התקשה לבסס הערכה חד משמעית לגבי התאמתה של החלופה המוצעת, ועל העובדה כי העורר ומשפחתו מתגוררים בסמיכות למקום מגוריו של המתלונן.

אשר על כן, דין הערר להדחות.