בש"פ 4048/09 רון ארוך נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) מיום 5.5.09, אשר קיבל ערר שהוגש על החלטתו של בית המשפט השלום באילת והורה כי המבקש ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום באילת בגין עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. בצרוף לכתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בעובדות כתב האישום צוין כי על שולחן המטבח בביתו של העורר נמצאו 13.1 גרם הרואין שהיו בחזקתו של העורר.

3.

ביום 7.4.09 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים במסגרתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירות המיוחסות לו, ועל כן קמה עילת מעצר סטטוטורית שלא נסתרה במיוחד על סמך כמות הסם שנתפסה בידי העורר, ועברו הפלילי המרמז על שימוש בסמים גם שלא לצריכה עצמית. כמו כן, הוזמן תסקיר מעצר בעניינו של העורר, והתבקשה הבהרה נוספת מטעם שירות המבחן. בית המשפט קיבל את המלצות שירות המבחן, והורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בפיקוח אימו, תוך שילוב במסגרת טיפולית.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ההנמקה בבסיס ההחלטה הינה כי אין לאפשר לנאשמים בעבירות חמורות לאחוז בקרנות המזבח ולעשות שימוש בבקשות לגמילה ככרטיס יציאה ממעצר, וכי במקרה זה אין מדובר בקטיעתו של הליך גמילה ממשי ואפקטיבי כיוון שהעורר צורך סמי רחוב במקביל למתדון אותו הוא צורך במסגרת הליך הגמילה לכאורה. שחרור המשיב לחלופת מעצר מהווה הסתמכות על "רצונו הטוב של העורר או יכולתו לגבור על יצרו הבלתי נשלט להשתמש בסמים" העובדות מוכיחות כמו גם שירות המבחן כי כוחותיו להתמודדות עם יצרים אלו דלים והוא אינו עומד בכך. עוד קובע בית המשפט כי אין בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. מתסקיר המעצר עולה כי אימו של העורר, המוצעת כמפקחת יחידה, עשתה ניסיונות במשך שנים רבות לסייע לגמילתו של העורר, אך ניסיונותיה כשלו. גם בית משפט השלום כשחקר את האם התרשם כי גישתה לעניין צריכת הסמים המסוכנים על ידי בנה מקלה. המסגרת הטיפולית המוצעת אינה עולה אף כדי גמילה במוסד פתוח, אלא מדובר במסגרת רופפת שעד כה אינה עומדת במבחן התוצאה. המשיב יוכל להמשיך לקבל טיפול רפואי וכן לקבל מתדון במסגרת השב"ס, ועל כן במעצרו אין פגיעה ממשית בהליך הגמילה הלכאורי.

5.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר מבקש בא כוח העורר לאמץ את המלצות שירות המבחן לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אימו. טענת בא כוח העורר היא ששירות המבחן התרשם לחיוב מהאם ומיכולתה לפקח על העורר, זאת לאחר שבחן לעומק את טיב החלופה. עוד טוען הוא כי הפסיקה עליה הסתמך בית המשפט המחוזי נוגעת לסוחרי סמים, בעוד העורר מעולם לא הורשע בעבירות סחר. לטענתו, מהליך הגמילה של העורר בעודו בפיקוח צמוד של אימו תעלה תועלת ציבורית, ולעומת זאת מעצרו של העורר עשוי להביא לכך שזה יסגל אורח חיים עברייני. לבסוף טוען בא כוח העורר כי בית המשפט המחוזי לא הצביע על שגיאה כה משמעותית בהחלטת בית משפט השלום המצדיקה את התערבותו בהחלטה. כמו כן, מפנה בא כוח העורר לפסיקה הרלוונטית לטיעוניו.

6.

למולו, טענה באת כוח המשיבה כי הצפי הוא שההליך העיקרי יסתיים כבר במועד הדיונים הקרוב, כיוון שהעורר הודה בעובדות כתב האישום, ועל כן ויתרה התביעה על מרבית עדיה, והשאלה שנותרה לדיון הינה טענתו של העורר כי מדובר בהחזקה לצריכה עצמית בלבד. גם במידה ויסבור בית המשפט כי אכן מדובר בהחזקה לצריכה עצמית, על אף כמות הסם הגדולה שנתפסה, ההלכה הקיימת היא כי גם במקרים אילו ישוחרר נאשם לחלופה לצורך גמילה במקרים חריגים בלבד. עוד טוענת היא כי שימושו של העורר בסמי רחוב בנוסף למתדון אותו מקבל ממרכז הגמילה, מוכיח כי הליך הגמילה כשל, ואינו מצדיק שחרור ממעצר. לבסוף טוענת בא כוח המשיבה כי החלופה המוצעת בבית אימו של העורר אינה מספקת פיתרון הולם לבעיית המסוכנות, וכי מדובר בחלופה רופפת שאין בכוחה להתמודד עם כוחותיו הדלים של העורר לרסן יצריו. גם באת כוח המשיבה הפנתה לפסיקה התומכת בטיעוניה.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתסקיר שירות המבחן, ובהחלטות בתי המשפט דלמטה כמו גם בפסיקת בית המשפט אליה הפנו הצדדים, סבורה אני כי דין הערר להידחות. כפי שצוין על ידי באת כוח המשיבה, העורר הודה בעובדות נשוא כתב האישום, מלבד מהות ההחזקה (האם היא לצריכה עצמית או אם לאו) על כן לא ניתן לחלוק כי קיימות ראיות לכאורה מספקות לשלב זה של הדיון. בשלב זה, מספקת הכמות הגדולה של הסם שנתפסה בידי העורר ראיה לכאורה לעניין מהות ההחזקה שלא לשימוש עצמי. בירור מהות ההחזקה מקומה במסגרת ההליך העיקרי שעתיד להתקיים בזמן הקרוב.

לעניין מסוכנותו של העורר וטיב החלופה, מקבלת אני את עמדתו של בית המשפט המחוזי. מסוכנותו של העורר עולה הן מהמעשים המיוחסים לו, כאשר מדובר בכמות גדולה של סם מסוכן, והן מעברו הפלילי אשר כולל הרשעות קודמות בעבירות סמים וביניהן החזקה שלא לצריכה עצמית בשתי הזדמנויות. תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר מצייר תמונה בעייתית של התמכרות קשה. ניסיונותיו לגמילה, אשר על פי התסקיר החלו כבר בשנת 1998 לא צלחו, וכפי שניתן לראות מעובדות כתב האישום בהן הודה העורר, שב הוא להשתמש בכמויות גדולות ביותר של סמים קשים. לאור זאת, אין לקבל טענת העורר כי מטרת שחרורו הינו המשך תהליך גמילה זה, אשר עד כה לא נשא פרי, ועל אף האופטימיות שמביע שירות המבחן מהקשר החיובי בין העורר למרכז הגמילה, אין בסיס להנחה כי דווקא בתקופה הקצרה שעד הכרעת דינו של העורר יחדל זה משימוש בסמים.

סבורה אני כי אין בכוחה של החלופה המוצעת לאיין מסוכנותו של העורר ולמנוע ביצוע עבירות סמים או עבירות נלוות נוספות. על אף המלצת שירות המבחן, התסקיר מתאר כי אימו של העורר ניסתה בעבר לשלבו במרכזי גמילה ולשלב אותו בהליך, אך לא היה בכוחה להשפיע עליו באופן מספק. גם בית משפט השלום, על אף החלטתו לשחרר העורר לחלופה, התרשם מגישה מקלה ומגוננת מצד האם לגבי שימוש בנה בסמים. במקביל לחולשותיה של החלופה, המבוססת על מפקחת יחידה הכבולה לתפקיד הפיקוח 24 שעות ביממה והמעמסה כולה מוטלת על כתפיה, תואר העורר על ידי שירות המבחן כבעל משאבים דלים להתמודד עם יצריו, עובדה המגבירה את הצורך בפיקוח איתני ומציג גבולות. לאור כל אלו, לא סבורה אני כי החלופה המוצעת הינה מספקת לשם איון מסוכנותו של העורר בנסיבות העניין.

על שום כך, דוחה אני את הערר.