בש"פ 405/97 עזיז אסמאעיל נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בעכו ובכתב האישום שהוגש נגדו ב8.10.96- יוחסה לו עבירה של תקיפת קטין חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

על פי העובדות שתוארו בכתב האישום המקורי תקף הנאשם את בתו הקטינה, ילידת 1982. בכתב האישום אף תוארה החבלה ואופן התקיפה. בגין אישום זה נעצר העורר עד תום ההליכים.

ב29.12.96- הודה העורר בבית משפט השלום בכתב אישום מתוקן אשר הושמטו ממנו העובדות המתארות את החבלה שנגרמה לקטינה, והוא הורשע בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר קצין מבחן, ודחה את הדיון בגזר הדין ליום 5.2.97.

על החלטת המעצר של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. ערר זה נדחה ובית המשפט קבע כי לא ניתן להסתפק בחלופה למעצר, כיוון שמעשיו של העורר מעידים על היותו מסוכן בשל כך "שיצר האלימות שלו חסר מעצורים".

מכאן הערר שבפני.

בפני טען בא כוחו המלומד של העורר כי לא נשקף עוד כל סיכון ממרשו, כי המעשה בו הוא הודה נוכח ההסדר אליו הוא הגיע עם התביעה המשטרתית, אינו חמור כפי שתואר מלכתחילה, כי הוא לא יוכל לסכן עוד את בתו, שכן בינתיים היא הורחקה מן הבית לפנימיה, וכי לא נשקפת מן העורר סכנה לשאר ילדיו הקטינים המצויים בבית. כן טען שהתנהגותו העבריינית של מרשו מושפעת מהיותו מכור לסמים וסמוך למעצרו קיבל מרשו טיפול אשר סייע לו, לפי הטענה, להגמל מסמים - והוא עלול לשוב לסורו בכלא.

לאחר שבחנתי את הטענות האמורות - לא מצאתי יסוד להתערב ולשנות מהחלטות בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, אשר ציוו על מעצרו של העורר.

עברו הפלילי של העורר מצביע על כך שמדובר באדם אלים אשר הורשע פעמים רבות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בעבירות איומים, ובעבירות הקשורות בתקיפת שוטרים.

הסניגור טען, כי אין בעברו הרשעות בעבירות של אלימות במשפחה, אולם נוכח שורת עבירות האלימות בהן הורשע העורר בעבר ברור כי מדובר באדם מסוכן לציבור הנוהג בדרך של אלימות כדבר שבשיגרה.

סיכון מיוחד נשקף מאדם אשר אינו מהסס להשתמש באלימות כנגד בתו הקטינה ואינו נרתע מלהשתמש בנימוק כי הוא נוהג כן מטעמים חינוכיים, כאשר התנהגות בתו אינה לרוחו.

הרחקת הקטינה מהבית והעברתה לפנימיה לאחר שהוכרז עליה כקטינה נזקקת, אין בה כדי להבטיח כי העורר לא ישוב לסכן את בטחונה ושלמות גופה.

לא הובהרה בפני די הצורך הסיבה אשר בגינה נאותה התביעה המשטרתית לוותר על תיאור העובדות אשר בכתב האישום המקורי.

מבלי לנקוט עמדה בשאלה אם נוכח העובדות שהעורר הודה בהן, ניתן היה להרשיעו בעבירה המקורית שיוחסה לו לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, הרי בבואנו לבחון את הסיכון הנשקף מן העורר - גם אם העובדות שהודה בהן אינן אלא עבירה של תקיפה כטענת הסניגור - ראוי להביא בחשבון את נסיבות המעשה - ככל שהן נוגעות לזהות קורבן העבירה הלא היא בתו הקטינה של העורר, שהוא אחראי לשלומה.

אשר על כן, הערר נדחה.