בש"פ 4051/10 מדינת ישראל נ. אברהם כהן

1.

בפני בקשה שלישית להארכת מעצרו של המשיב.

2.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת רצח שכנתו, שרון יניב (להלן: המנוחה ). על פי הנטען בכתב האישום ביצע המשיב את הרצח יחד עם בת זוגו דאז, רחל נקר (להלן: רחל ). תחילה הוגש ביום 15.3.2009 כתב אישום נגד המשיב ונגד רחל במשותף, אך ביום 29.11.2009 הורה בית המשפט קמא, לבקשת המדינה, על פיצול כתב האישום. משפטה של רחל המשיך להתנהל בנפרד. רחל הורשעה בימים אלה בסיוע לרצח וטיעונים לעונש במשפטה יישמעו ב-6.6.2010. הרקע למעשה הרצח המיוחס למשיב הוא חוב כספי שחב המשיב למנוחה, על פי הנטען, וויכוח שהתפתח בשל כך בין המנוחה ובין המשיב ורחל. במסגרת הדיון בבקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, המלמדות על כך שהמשיב גרם למותה של המנוחה בעת שחנק אותה תחילה בידיו, ולאחר מכן ברצועת עור שכרך על צווארה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש להביא את עניינו של המשיב לבדיקה בפני ועדת אבחון, נוכח העובדה כי בעבר נקבע שהוא סובל מפיגור, וזאת על מנת לבדוק האם הוא היה בלתי כשיר בעת ביצוע המעשה. בהחלטתה מיום 7.6.2009 קבעה ועדת האבחון כי המשיב מתפקד ברמת פיגור שכלי קל וכי קיימת אצלו הפרעת התנהגות עם גוון אנטי-סוציאלי. עוד קבעה הוועדה כי במצבים שגרתיים כושר השיפוט שלו דל וכי במצבי לחץ ותסכול עלול כושר השיפוט להיפגע עוד יותר. בעקבות החלטה זו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 5.7.2009 על העברתו של המשיב לאגף הנעול במעון נווה מנשה על מנת שיוחזק שם במעמד של עצור, ומאז הוא נמצא שם.

3.

כפי שציינה השופטת חיות בהארכת המעצר הקודמת, עוד בהחלטה הנוגעת להארכת המעצר הראשונה, עמד בית משפט זה על כך שהתביעה צריכה הייתה לבקש את ההפרדה בין כתבי האישום בשלב מוקדם יותר, וכי שגתה משלא עשתה זאת. עתה, לאחר הרשעתה של רחל, בית המשפט המחוזי קבע מועדים לשמיעת הראיות ב-13.6.2010, ב-7.9.2010 וב-20.9.2010. בינתיים ביקש בא כוח המשיב כי ההרכב שהרשיע את רחל יפסול עצמו מלדון בעניינו של המשיב. על בקשה זו איני מחווה כמובן כל דעה, והחלטתי זו ניתנת על יסוד ההנחה שהדיון יתקיים בפני אותו הרכב.

4.

גדר המחלוקת האמיתי עתה הוא האם המשיב, אשר בכל מקרה יישאר במוסד בו הוא שוהה, ישהה שם כעצור או כאדם חופשי. איני מקלה ראש בעניין זה, שיש לו השלכה על חופשות, על האופן בו יובא המשיב לבית המשפט ועוד. המדינה חוזרת ומצביעה, כמו בבקשות קודמות, על המסוכנות הנשקפת מהמשיב, שלכאורה גרם למותה של המנוחה באופן אכזרי, בשל עניין של מה בכך. מצבו המנטאלי של המשיב מגביר לכאורה את המסוכנות ואת העדר האפשרות לסמוך עליו. אכן, לא ניתן להקל ראש בטענות בעניין זה. איני רואה גם עתה דרך אחרת להגן על הציבור מפני המשיב, או למנוע הימלטות מאימת הדין, זולת החזקתו בתנאי מעצר במעון בו הוא שוהה.

5.

אני נעתרת לבקשה זו ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום שתחילתם ב-12.6.2010, ואחזור ואדגיש את שכבר הדגישה השופטת חיות בהארכת המעצר השנייה: יש לעשות כל מאמץ לסיים את משפטו של המשיב.