בש"פ 4058/07 מדינת ישראל נ. קאסם עיסאווי

בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה, יוחסו למשיב ושניים אחרים עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 402(א), 428, 329 ו274 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. ואלו העובדות שהובאו בכתב-האישום: ביום 22.2.07 נהג המתלונן, שוטר במשטרת ישראל, בעיר נשר, והבחין במשיב ושני חבריו כאשר הם מתגודדים בצורה שעוררה את חשדו. המתלונן עצר את רכבו, ושאל את השלושה לפשר מעשיהם. בתגובה לכך, פנה אחד השותפים אל מתלונן וטען בפניו כי הוא – המתלונן – גרם נזק לרכבו, ועל כן עליו לפצותו בסכום של 1,500 ש"ח, שאם לא כן "יזיינו אותו". במהלך אירוע זה, ולאחר שאותו שותף חטף מידיו של המתלונן מכשיר טלפון סלולארי, הציג המתלונן למשיב ושותפיו את תעודת השוטר שלו, והודיע להם כי הם עצורים. בתגובה, תקפו השלושה את המתלונן בכל חלקי גופו, ולא חדלו ממעשיהם גם לאחר שהיה שרוע על הקרקע. בהמשך, נטלו השלושה את ארנקו של המתלונן, ועזבו את המקום כשהם מותירים את קורבנם חבול ומדמם. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלונן חבלות קשות, שברים וחתכים, והוא אושפז בבית חולים.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המבקשת לעצור את המשיב ושותפיו עד תום ההליכים. בית-משפט קמא (כבוד ה שופט ר' שפירא ) נעתר לכך בעניינם של השותפים, אולם החליט להסתפק בעניינו של המשיב במעצר בית ותנאים מגבילים נוספים. השופט המלומד אמנם הגיע למסקנה כי נגד כל המעורבים בפרשה, ובהם המשיב, קיימות ראיות לכאורה, אולם הוא הוסיף וקבע, כי יש להבחין בין חלקו של משיב זה לחלקם של חבריו, שככל הנראה היו הרוח החיה בתקיפה האלימה. ובלשונו: "למעשה, חלקו של [המשיב] באירוע הוא, לכל היותר, מכח דיני השותפות ובהיותו נוכח בזירה. אין ראיות של ממש לפיהן לקח חלק פעיל בתקיפתו של המתלונן" (עמ' 5 להחלטה מיום 17.4.07). משכך – ועל אף שציין כי "עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות המתוארות בכתב האישום מקימה חזקת מסוכנות מעצם המעשה" ( שם, בעמ' 6) – הורה השופט המלומד על שחרור המשיב.

בדין מאנה העוררת להשלים עם אותה החלטה, שכן עיון בחומר החקירה מעלה כי הקביעה לפיה אין בנמצא ראיות לכך שהמשיב נטל חלק פעיל בתקיפתו של המתלונן – אינה יכולה לעמוד. למסקנה זו הגעתי לאחר שעיינתי בראיות מהן עולה, לכאורה, כי המשיב גילה מעורבות פעילה בתקיפת המתלונן, ראיות שאף השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי מעיד כי נעלמו מעיניו בעת שהורה על בחינתה של חלופת מעצר (ראו החלטתו מיום 7.5.07). כך, המתלונן מסר בהודעתו כי "כל השלושה התחילו לתקוף אותי"; "שלושתם ביחד הפילו אותי על הרצפה" (עמ' 3 להודעה מיום 23.2.07); "הבחור הגבוה ... הביא

לי עוד מכה אחת עם המוט ברזל ... במקביל, שני הבחורים האחרים גם הרביצו לי" ( שם, בעמ' 4). למסקנה דומה מגיעים גם מעיון בהודעותיהם של שני השותפים עצמם:

"ש: האם [המשיב] הרביץ לשוטר עם הברזל או רק באגרופים ובבעיטות?

ת: לא רק באגרופים ובבעיטה אחת" (עמ' 3 להודעתו של עלי עזאם מיום 28.2.07)

וראו בהקשר זה גם את הודעתו של וחיד עואלי, מיום 23.2.07.

הנה כי כן, הראיות שהוצגו על-ידי העוררת די בהן כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ואם בכך לא די, התברר בדיון שנערך בפני כי נגד המשיב הוגש בינתיים כתב-אישום נוסף, וגם בו יוחסה לו עבירה של תקיפת שוטר. אם תוסיף לכך את עברו הפלילי של המשיב, הכולל גם הרשעה בעבירות אלימות, שוב אין מנוס מן המסקנה כי מסוכנתו ברורה היא, ואין תחליף ראוי למעצרו.

אשר על כן, הערר מתקבל, והמשיב ייעצר עד תום ההליכים.