בש"פ 406/07 לירן מדינה נ. מדינת ישראל

לבית משפט השלום באילת הוגש כתב אישום המייחס לעורר ולארבעה נאשמים אחרים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות והחזקת כלי פריצה. על פי גרסת המשיבה, גמרה החבורה אומר לפרוץ לבית כדי לבצע בו גניבה, ולצורך כך השתמשו הנאשמים בשלושה רכבים, שבאחד מהם נמצאו בדיעבד כלי פריצה מגוונים. על פי דו"חות של שוטרים שעקבו אחר תנועותיהם של בני החבורה, נראה העורר בשעות אחר הצהרים של יום 27.11.06 נוסע ברכב בו נהג שחר בניטה (נאשם מס' 1), שהוביל שיירה אשר כללה שני רכבים נוספים בהם נסעו יתר הקושרים. שלושת הרכבים נראו מגיעים לאזור הבית בו תוכננה ההתפרצות, ובניטה הצביע עליו בפני חבריו. בשעה 18:30 לערך שבו שלושת הרכבים לזירה, ושניים מנוסעיהם פרצו לבית, אולם נאלצו להימלט על נפשם משהתברר להם כי בנם של בעלי הדירה נמצא בבית.

נקודת המוצא של בית משפט השלום, בפניו עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, היתה כי קיימת נגדו תשתית של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לבסס את הנטען בכתב האישום. עם זאת, קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בעניינו במעצר בית בלבד, וכך היה.

בהחלטה בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נקבע בשנית כי בידי המשיבה ראיות בדמותם של דו"חות העיקוב, מהן ניתן, לכאורה, ללמוד על היותו של העורר מעורב בשלבי התכנון והביצוע של ההתפרצות, אף שלא נטל בה חלק פעיל, הואיל והמתין ליתר בני החבורה ביחד עם בניטה ברכב שחנה במקום סמוך.

בערר שבפני מלין העורר כנגד מעצר הבית בו הוא נתון, ולכך הוא מנה שני טעמים: ראשית, העדר תשתית ראייתית מספקת; שנית, גם אם קיימת תשתית ראייתית, אין היא מקימה עילת מעצר.

עיינתי בדו"חות העיקוב עליהם בעיקר מתבססות ראיות המשיבה, ולהשקפתי לא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. דו"חות אלה מלמדים, לכאורה, על מעורבותו של בניטה בקשר הפלילי, והחשוב לענייננו הוא, שבכל השעות הרלוונטיות לכתב האישום נלווה אליו העורר. אלו נסיבות המעלות יותר מאשר חשד כי נוכחותו של העורר ברכבו של בניטה לא היתה נוכחות תמימה, ובכך יש כדי למלא אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות מעצר – חיפושים), התשנ"ו-1996. באשר לעילת המעצר – אכן מדובר בעבירת רכוש, אולם יש לזכור כי מדובר בחבורה שפעלה תוך תכנון מוקדם, הכינה את האמצעים שהיו אמורים לסייע לחבריה במלאכתם, ואלו גם טרחו לערוך סיור מוקדם בזירה. עובדות אלו מלמדות על הסכנה הגלומה בעורר לציבור, ועל כן סבורני כי הדרך בה נקטו ערכאות קמא בעניינו היתה בלתי נמנעת. כך או כך, הגבלת חירותו של העורר הינה מידתית, באשר שהותו במעצר בית הוגבלה לשעות הלילה בלבד, ולמען הדיוק החל מהשעה 23:00.

בנסיבות אלו דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.