בש"פ 4078/03 מוחמד סלאיימה נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לגילוי ראיה ולהסרת חיסיון.

סניגורו של העותר גילה בתוך תיקו של מעורב אחר בפרשה, סאמר אבו-נאב, פתק סתמי ועליו קטע מדיאלוג בין אותו סאמר, שבכותרת הפתק מוגדר "החשוד", לבין "אחר". התוכן של הפתק כולל ארבע אמירות של האחר לסאמר שעל כל אחת מהן מוסר סאמר את תגובתו. בקשת הסניגור היא לחשוף את הראיה, שהדיאלוג בפתק חלק ממנה, כדי לאפשר לו לחקור ולדרוש באמיתות הגירסה שמסר סאמר בחקירת המשטרה ואשר בה הפליל את העותר. יצוין כי הסניגור איננו מבקש לחשוף את זהותו של האחר ועיקר עניינו בתוכן הדברים שמסר סאמר לאחר כדי לברר בדרך זו את אמינות הגירסה שמסר בחקירתו הרגילה. הסניגור מציין, כי בעדותו במשפטו של העותר חזר בו סאמר מהגירסה המפלילה כלפי העותר (כולה או חלקה), וחששו של הסניגור הוא שאם לא תימצא בידו ראיה לסתירת אמינות הגירסה שמסר באמרתו, אפשר ובית-המשפט שלפניו מתברר משפטו של העותר, יעדיף את גירסת סאמר בחקירה על-פני הגירסה שמסר בעדותו.

לבקשת הסניגור עיינתי בדלתיים סגורות במסמך שהוצג לעיוני על-ידי נציג שירות הביטחון הכללי. נוכחתי כי המדובר בדיאלוג בין סאמר לבין אחר והשורות הרשומות בפתק מהוות חלק מדיאלוג זה. העיון במסמך כולו איננו מעלה דבר וחצי דבר היכול להועיל במידה כלשהי להגנתו של העותר במשפטו. מן ההסברים שקיבלתי הוברר, להנחת דעתי המלאה, כי המסמך המכיל את הדיאלוג כלל לא נועד להוות חומר חקירה או ראיה במשפטו של מי מהמעורבים; וכי התעתיק של מקבץ האמירות והתגובות שנכללו בפתק נעשה בידי התובע בפרקליטות המחוז אשר הכין את משפטו של סאמר. השיקול היחיד שהניע אותו להכין פתק זה התבסס על ההערכה שאולי יש בדברי סאמר בפתק הזה כדי לשמש בידי סניגורו להגנתו במשפט. מטעם זה רשם התובע את הדברים, מבלי להוסיף לצידם כל פרטים שהם לגבי זהותו של האחר, של המועד שבו נערכו הדברים, של המסגרת בה נערכו, וכלל את הפתק הזה בחומר הראיות הגלוי שנמסר לעיונו של הסניגור. יצוין כי הרקע להכנת הפתק נמסר על-ידי עורך-דין דן בהט לסניגורו של העותר, ובתשובה לפנייתו, בפיסקה 3 למכתבו מיום 14.4.03.

העיון בדיאלוג המלא ושמיעת הסברי נציג שירות הביטחון הכללי ובא-כוח המדינה בדלתיים סגורות, שכנעו אותי, כי הסרת החיסיון לא תעלה בקנה אחד עם המטרות שלשמן הוטל החיסיון, כאמור בתעודה בדבר הראיות החסויות שנחתמה בידי שר הביטחון, ומכאן שהסרת החיסיון עלולה לפגוע בביטחון המדינה. ברי שהסרת החיסיון הייתה יכולה להיות מוצדקת אילו הוברר כי הצורך לעשות כן בשל עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלות את הראיה. דילמה זו כלל אינה מתעוררת בתיק שלפניי, שכן לא מצאתי יסוד לקבל שלראיה החסויה יש נגיעה כלשהי לבירור שאלת אשמתו או חפותו של העותר.

העתירה נדחית.