בש"פ 4080/07 אבי ווסה נ. מדינת ישראל

1.

בכתב האישום שהוגש נגד העורר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נטען כי פגש במתלונן בבית קפה באשקלון ופרצו ביניהם חילופי דברים. המתלונן יצא את המקום להימנע מהעימות, אולם העורר יצא אחריו, כשהוא חמוש בסכין, הדביקו ליד מגרש החניה, שלף את הסכין וניסה לדקור אותו. אדם אחר שהיה במקום ניסה לבולמו, אולם חרף נסיונותיו הצליח העורר בזממו ודקר את המתלונן מספר דקירות, חלקן ברקתו הימנית ובזוית עינו. המתלונן הובהל לבית החולים, ועד למועד הגשת כתב האישום, חמישה ימים לאחר האירוע, נותר שם באישפוז.

בשל מעשיו אלה מיוחסות לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והחזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק הנ"ל. המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים. מלכתחילה חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה.

בהחלטת בית המשפט קמא (סגן הנשיא ב' אזולאי), נקבע כי קיים חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. בין הראיות לכאורה, המתלונן המזהה את העורר מהיכרות מוקדמת, זיהוי חלקי שמוסר האדם שניסה למנוע בעד העורר את הדקירות, סרט צילום של מצלמת אבטחה ובה נראה הדוקר (מבלי שנראים פניו) מבנה גופו ובגדיו, שנמצאו תואמים את העורר ובגדיו בעת שנעצר סמוך לאחר מכן, וכן אימרתו של עד ראיה נוסף.

מכאן פנה סגן הנשיא אזולאי לבחינת עילת המעצר, ומצא כי נוכח טיבו הנפשע והאלים של האישום המיוחס לעורר קמה, סטאטוטורית וקונקרטית, עילת המעצר של מסוכנותו לשלום הבריות והציבור.

העורר הורשע בעברו בשלוש עשרה עבירות, ובהן עבירות אלימות וארבע עבירות של הפרת הוראה חוקית בשל הפרת תנאי שחרור בערובה בהליכים קודמים שנדון בהם. הוא השתחרר ממאסרו האחרון (בן 11 חודשים) חמישה ימים בלבד לפני ביצוע המיוחס לו עתה. בעת ביצוע העבירה הנוכחית תלוי היה ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן שישה חודשים, שיהיה בר הפעלה אם יורשע בדינו.

נוכח כל זאת, מצא בית המשפט קמא כי לא תסכון בענייננו חלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

2.

בפני ערר שהגיש העורר כנגד אותה החלטה. סניגורו של העורר, עורך הדין מ' בוסקילה, מייחד טענותיו לכך שבית המשפט קמא לא נפנה לבחון היתכנות חלופות מעצר או להורות על עריכת תסקיר מעצר בטרם החליט על מעצרו של העורר. הסניגור בטיעוניו שבעל פה אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה.

3.

דין הערר להדחות. בפסיקת בית משפט זה נקבעה שוב ושוב המסוכנות הנודעת מהנאשמים בעבירות הדקירה בסכינים שלופות, ובמיוחד שעה שתוצאתן בחבלות חמורות לגופו של אדם. נפסק, כי "בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים – זה הכלל" (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 22.4.99).

העורר דנן דלק אחרי המתלונן, שניסה למנוע הסלמת העימות ביניהם, שלף סכין ודקר בו כמה דקירות, חלקן ברקתו ובזוית עינו.

העורר ביצע מעשיו אלה, המוכחים לכאורה, חמישה ימים בלבד לאחר שהשתחרר מעונש מאסר שהוטל עליו בשל עבירות אלימות קשות, ושעה שמאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד כנגדו.

וגם זאת. לעורר הרשעות קודמות לעניין הפרת תנאי שחרור בערובה בהליכים קודמים שהיה נתון בהם.

לאור כל זאת, מסוכנותו הרעה והקשה לבריות ולציבור מתבקשת מאליה, ובדין מצא בית המשפט קמא כי לא תסכון לאיש אשר כזה חלופה כלשהי זולת מעצר של ממש.

לאור זאת – הערר נדחה.