בש"פ 41/01 אל מוחתסב איימן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום באילת, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 10.9.00 הוגש נגד המבקש כתב אישום בת.פ. 2137/00, המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333 ו335-(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום ביום 27.8.00, סמוך לשעה 13:00, פצע העורר אדם בכך שגרם לו לשני חתכים עמוקים וארוכים בגבו ובחזהו באמצעות סכין יפנית.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (בש"פ 2273/00). ביום 14.9.00 נעתר בית משפט השלום באילת לבקשה, מפי השופט א' רון. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר, וזאת על אף עירנותו לשני קשיים העולים מחומר הראיות: שאלת המניע; וחזרת המתלונן מהודעתו כי העורר ביצע את העבירה, במהלך עימות בין המתלונן לעורר. בית המשפט קבע עוד, כי מתקיימת עילת מעצר, וזאת לאור עברו הפלילי של העורר והפחד שמטיל על עדים פוטנציאליים. בית המשפט אף דחה את חלופת המעצר שהוצעה על ידי בא-כוח העורר, בבית משפחת העורר בעיר העתיקה בירושלים. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה, באומרו את הדברים הבאים:

נוכח עברו של המשיב, נוכח המסוכנות העולה מהעבירה אותה ביצע לכאורה, ונוכח החשש הריאלי שימלט המשיב לרשות הפלשתינית, מצאתי לנכון לדחות את חלופת המעצר, ולקבוע שאין בנסיבות הענין מקום לחלופות מעצר.

3.ביום 24.9.00 הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי באילת על החלטה זאת (בש"פ 21694/00). ביום 3.10.00 דחה בית המשפט המחוזי, מפי השופט א' לרון, את הערר. בית המשפט קבע כי על אף הבעייתיות שקיימת בחומר הראיות "אין לשלול סיכוי סביר להרשעה" על פי עדות המתלונן, וכי קיימות ראיות נוספות התומכות בדבריו. בהתבסס על כך קבע בית המשפט:

בשימת לב לכל הראיות האלה, נראה לי שקיים סיכוי סביר להרשעה בדין והחלטת בימ"ש קמא בדבר קיום ראיות לכאורה לא היתה בלתי נכונה. לגבי עילת המעצר ואפשרות חלופה, ברור שעילה כזו קיימת לאור מהות העבירה שבוצעה באלימות ועולה ממנה חזקת מסוכנות שעל העורר להפריך לאור הרשעותיו הקודמות שכוללות עבירות סמים, החזקת סכין והפרעה לשוטר ולאחר ששוחרר ממאסר זמן קצר לפני כן ונסיבות ביצוע העבירה נראה לי שלא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות במידה שתאפשר חלופה פחותה ממעצר.

4.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בא-כוח העורר טוען כי אין תשתית ראייתית לכאורה הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו. הטענה היא כי קיימת עדות של עד יחיד, המתלונן, וכי כפי שקבע בית משפט השלום באילת לעדות זו נקודת תורפה שכן במהלך העימות חזר בו המתלונן מדבריו שהעורר הוא זה שדקר אותו. כן נטען כי גם אם קיימות ראיות לכאורה סיכויי ההרשעה בעיתיים, דבר הצריך להילקח בחשבון לטובת העורר מקום שהעילה היא מסוכנות. בנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי לעורר עומדת טענת אליבי אשר "יש לה רגליים". בנוגע לחזקת המסוכנות, טוען בא-כוח העורר, כי הפריך את החזקה. זאת כיוון שהעבר הפלילי של העורר אינו בעבירות אלימות, כדוגמת העבירה נשוא כתב-האישום. נטען, כי לכל היותר העורר מסוכן כלפי הקורבן ולא כלפי הציבור כולו, ולכן די בהטלת מגבלות עליו ואין צורך במעצר. לבסוף נטען, כי היה על בית המשפט לבחון חלופת מעצר, דבר שלא נעשה.

5.בדיון לפני חזר בא-כוח העורר על טיעוניו שהשמיע בפני הערכאות הקודמות. בא-כוח המדינה הביע את התנגדותו לשחרור העורר לחלופת מעצר. לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. השתכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר. הודעתו של המתלונן, עליה חזר גם לאחר העימות, קושרות את העורר לביצוע העבירה. הודעותיו נתמכות על ידי עדים נוספים. על רקע חומר ראיות זה ובשל אופי העבירה המצביעה על מסוכנותו של העורר לא מצאתי כי ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר. יצוין עוד, כי מחומר הראיות עולה גם כי העורר מטיל אימה על עדים.

אי לכך הערר נדחה.