בש"פ 410/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

המשיב, פלסטיני תושב השטחים, עומד לדין בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של ניסיון אינוס, ניסיון שוד בנסיבות מחמירות ושהייה בישראל שלא כדין. על-פי החשד, הכיר המשיב את המתלוננת – אישה בת 77, כשהוזמן לבצע תיקון בדירתה בירושלים, ומשנודע לו כי ברשותה סכום כסף גדול, הוא גמר אומר לשדוד אותה. אין חולק, כי ביום 28.10.09 פקד המשיב את דירת המתלוננת והיא הזמינה אותו להיכנס ולהכין לעצמו קפה. או-אז, כך על-פי גרסת המתלוננת בחקירתה, הפיל אותה המשיב על הרצפה, הכה אותה ודרש את כספה. אך הוא לא הסתפק בכך, ולפי הנטען הוסיף וגהר עליה, הרים את שמלתה, הפשיל את תחתוניה ופשט את מכנסיו-שלו, ואז ניסה לאונסה. רק לנוכח התנגדותה הִרפה המשיב מן המתלוננת, קם והתלבש, ומשלא מצא כסף בדירה – נמלט על נפשו. המתלוננת, כך מגלה חומר החקירה ובו, בין היתר, תמונות בהן צולמה בתחנת המשטרה כשעה לאחר האירוע, נחבלה בפניה ובחלקים אחרים של גופה.

2.

בקשת העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו, נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע בית-המשפט ( כבוד השופט מ' דרורי ) כי אין בידי המשיבה די ראיות להוכחת מעורבותו הלכאורית של המשיב במיוחס לו. ראשית, נקבע כי לא נמצאה כל עדות אובייקטיבית, לאמור – ממצאים פורנזיים או טביעות אצבע, לתמיכה באישומים. שנית, בית-המשפט המחוזי התקשה ליישב את הנגלה בצילומי המתלוננת, עם סוג המכות עליהן דיווחה בחקירתה. "על פני הדברים", כתב בהתייחס לתמונות, "לא מדובר בדם נוזל או בצורך בחבישה או בצורך ללכת לרופא" (פסקה עשירית להחלטה מיום 14.1.10).

משלא מצא תמיכה לטענות העוררת בסממנים חיצוניים, מיקד בית-המשפט קמא את דיונו בשלוש ההודעות שמסרה המתלוננת בחקירתה, ובעדויות שנגבו משכנותיה. עיקר נמצא לה, לערכאה דלמטה, בכך שהמתלוננת לא דיווחה תחילה על ניסיון האונס, וזכרו בא רק בהודעתה השנייה, כשבועיים לאחר קרות האירוע ו"כבדרך אגב", היינו, שלא ביוזמתה אלא בתשובה לשאלת החוקר אם ביקשה סיוע רפואי בעקבות התקיפה (פסקה 20 להחלטה). להסבר שניתן לכך מפי המתלוננת, היינו, כי תחושת הבושה שאחזה בה מנעה ממנה לכתחילה לפתוח בפני החוקרים את סגור לבה, לא שעה בית-המשפט המחוזי, והוא אף מאן לתת משקל של ממש לדבריהן בחקירה של שתי שכנותיה של המתלוננת, ששמעו מפיה על דבר המעשה המיני בסמוך להתרחשותו. בסיס למסקנתו זו נמצא לבית-המשפט הנכבד בקושי בו נתקלה אחת השכנות

לקבוע אם את דבר המעשה סיפרה לה המתלוננת כבר בערבו של יום התקיפה, או רק בבוקר שלמחרת (אותה שכנה אף לא הזכירה בהודעתה את ניסיון השוד), וכן בעובדה כי שתי הנחקרות כאחת סיפרו על ניסיון האונס רק בהמשך חקירתן, כחודשיים ומחצה לאחר מעשה. באשר לניסיון השוד, הרי שנמצאה לו, לבית-המשפט המחוזי, סתירה בדבריה של המתלוננת, שסיפרה באחת ההודעות כי המשיב דרש ממנה את הכסף, ובהודעה אחרת כי תר בעצמו אחר הכסף בארון שבדירה. לחובת המתלוננת נזקפה עוד טענתו של המשיב, אף שלא נמצאו לה תימוכין בראיות נוספות, כי באירוע קודם היא הטיחה בו אשמת שווא לפיה גנב ממנה סכום של 250,000 ש"ח, אך בהמשך חזרה בה לאחר שמצאה את הכסף, ודובר בסכום קטן במידה ניכרת (כ-6,000 ש"ח בלבד). לבסוף, תלה בית-המשפט המחוזי ספק באמינות גרסתה של המתלוננת, בכך שמסרה כי המשיב איים כי יפגע בילדיה, שעה שאין לה ילדים כלל ועיקר, כי אם אחיינים שאת תמונותיהם היא הציגה למשיב בניסיון להראות כי אינה גלמודה.

בהיעדר ראיות לכאורה, לא נדרש בית-המשפט המחוזי לשאלת הסיכון הנשקף מן המשיב, ועל יסוד כל האמור פסק לשחררו ממעצר, בערבות כספית בסך 40,000 ש"ח שיופקדו במזומן ועוד 200,000 ש"ח בכתב התחייבות של ארבעה ערֵבים

בעלי מקום עבודה קבוע בישראל. על כך עוררת המדינה בפני, ועיקר טענתה היא כי בקביעותיו של בית-המשפט קמא אין כדי לשלול מן הראיות את כוחן הלכאורי. הצדק עמה.

3.

מושכלות יסוד הן, כי עם הגשתו של כתב אישום נגד אדם, נבחנת התשתית הראיתית למעצרו עד תום ההליכים לא במשקפיה של ערכאה דיונית המבררת את אשמתו, כי אם בראייה מחמירה פחות, שדי לה בקיומו של יסוד לכאורי לאשמה. הטעם לכך מצוי באיזון בין שני יסודות של מהות – האחד, כי אין לשלול מאדם את חירותו בהיעדר חשד מבוסס למעורבותו בפלילים; והשני, כי אין להניח לאדם שסיכון ממשי נשקף ממנו, על רקע החשדות בענינו, להלך חופשי בין הבריות אותן הוא מסכן. אותו איזון משמיע, אפוא, כי לצורך החלטה בדבר מעצר לא תידרש התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לספק סביר, דרישה השמורה להליכים העיקריים בענינו, ודי בקיומן של ראיות לכאורה לאשמה.

4.

עיון בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי נושא ערר זה מגלה, כי אם קיים קושי להשלים עם מסקנותיו אף בראייה המבקשת להשיב על שאלת האשמה גופה, מקל וחומר כי בשלב מקדמי זה שבו אין אותה שאלה מצויה על הפרק, לא תוכלנה אותן מסקנות לעמוד. ככל שהפכתי בדבר, התקשיתי לשער בדעתי מה מניע נמצא לה, למתלוננת, לבדות מלבה סיפור כה קשה בדבר ניסיון לשוד ולאונס, ולטפול בדיה זו על אדם שעמו התיידדה ואותו הכניסה לביתה בחפץ לב. על הדעת עולה-גם-עולה, מנגד, כי סתירות וקשיים שנתגלו בהודעותיה מקורם בהשפעתו הקשה של האירוע, ובפרט בתגובות הבושה וההדחקה המאפיינות לא אחת נפגעות של מעשה תקיפה מינית, ומקל וחומר אשה ערירית בגיל כה מתקדם. בקיומה של תחושה זו הודתה המתלוננת כשהשיבה לשאלתו של חוקר המשטרה ביום 11.11.09:

"ש: האם ניגשת לקבל טיפול רפואי אחרי המקרה?

ת: התביישתי כי הוא אנס אותי".

גם בעימות שנערך בין המתלוננת לבין המשיב, רשם חוקר המשטרה כי במהלך תיאור האירוע בידי המתלוננת, לאחר שסיפרה על דבר המכות וקודם שהזכירה את מעשה הפשלת השמלה, היא השתתקה והסתגרה בתוך עצמה. בהמשך מיאנה המתלוננת לתאר לחוקר את דבר המעשה המיני בפרוטרוט, ועל השאלה מה עשה בה החשוד הסתפקה בתשובה: "אז מה עושה גבר?!" (דו"ח ביצוע עימות מיום 6.1.10, בשורות 23-20).

אכן, על דרך של אמרת אגב צף ועלה דבר קיומו של האירוע המיני, ואף אם יש ממש בטענה כי המתלוננת עלולה הייתה שלא לומר דבר אודותיו אלמלא נשאלה על מצבה הרפואי, מכאן ועד למסקנה כי אין יסוד לעצם קיומו, הדרך ארוכה. מכל מקום, צירופן זו לזו של גרסת המתלוננת ושל ההודעות שמסרו שכנותיה, גם אם באיחור, משית להשקפתי את היסוד הלכאורי לקיומם הן של הניסיון לשוד והן של המעשה המיני. אם ישנם קשיים באותן גרסאות, דינם להתברר בגדרי הדיון בשאלת אשמתו של המשיב, ואין להקדים בענין זה את המאוחר. ועוד אינני שותף למסקנה, כי אין בנמצא כל ראיה חיצונית שבכוחה לתמוך, מחד, בגרסתה של המתלוננת ולערער, מאידך, את גרסת המשיב כי כל שעשה בביתה של המתלוננת הוא לשתות עמה קפה. כוונתי בכך לתמונות שבחומר החקירה, בהן נגלות בברור החבלות שעל פניה של המתלוננת, חבלות עליהן העידו גם חוקר המשטרה ושלושה משכניה של המתלוננת. הדין הוא לפיכך עם העוררת, כי יש בידה ראיות לכאורה לחובת המשיב, ובכך קם נדבך ראשון למסקנה כי יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

5.

באשר למסוכנות. תקיפתם של קשישים בביתם, תוך ניצול תלותם בעזרה מן החוץ או כושר התנגדותם הנמוך הופכת, למגינת הלב, שכיחה יותר ויותר. הסיכון הטמון בה, ומקורו בכך שהקורבן נבחר בידי תוקפו לשמש מושא לפשע אך בשל היותו טרף קל, הוא ברור על פניו, ומחייב תשובה הולמת של מערכת אכיפת החוק, לא רק בשלב השתתה של אחריות בפלילים, כי אם גם בשלב בו אותה אחריות מתבררת, בשל החשש מפני הישנותם של המעשים. מקל וחומר נכונים הדברים שעה שלניסיון ליטול מן הקשיש את כספו נלווה, כנטען במקרה שבפנינו, אירוע קשה של תקיפה מינית. ולבסוף, היותו של המשיב תושב השטחים מעמיקה, להשקפתי, את החשש מפני הימלטות מן הדין. הסיכון הנשקף אפוא מן המשיב, הוא כזה המחייב את מעצרו עד תום ההליכים.

אשר על כן, אני מקבל את הערר וקובע, כי המשיב יוחזק במעצר מאחורי סורג ובריח עד לסיום משפטו. מאליו ברור, כי ככל שהופקדו ביטחונות, הם יושבו לידיהם של אלה שערבו למשיב על-פי החלטתו של בית-המשפט המחוזי.