בש"פ 4101/00 לב משייב נ. מדינת ישראל

העורר, כבן 38 שנים, עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע באישום של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום, ביום 20.5.2000, בשעת לילה, תקף העורר את קצין הבטחון במסעדה שבערד, ודקר אותו בבטנו בסכין באופן שגרם חבלה חמורה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, וכיוון שקיימת חזקת מסוכנות, ציווה כי העורר יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים נגדו.

בערר על החלטה זאת טוען בא-כוח העורר כי העורר אינו אדם מסוכן. אין לו הרשעות קודמות, והוא אף לא הובא למשפט קודם לכן, להוציא מקרה אחד (בו הובא לדין באישום של החזקת סכין שלא כדין) שנסתיים ללא הרשעה. גם במקרה הנדון, לטענתו, הוא לא הביא עמו סכין למסעדה, ולא נתכוון לבצע מעשה אלימות, והדקירה של קצין הבטחון נובעת מחששו של העורר כי קצין הבטחון יפגע בו. לפיכך מבקש העורר כי בית המשפט יסתפק בחלופת מעצר. הוא מציע שהעורר יהיה נתון במעצר בית מלא בבאר שבע.

במהלך הדיון בפני נתברר כי יום קודם נתקיימה הקראת האישום נגד העורר בבית המשפט המחוזי ובמסגרת הדיון ציווה בית המשפט המחוזי לערוך לעורר בדיקה פסיכיאטרית. לפיכך החלטתי שלא לתת החלטה בערר זה עד שאקבל את חוות הדעת הפסיכיאטרית. חוות דעת זאת הומצאה לי עתה, ובה נאמר כי לא נמצאו סימנים למצב פסיכוטי פעיל או מחלת נפש מג'ורית, וכי העורר אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. לפיכך אין מניעה שאתן החלטה במקרה הנדון לגוף הענין כבכל מקרה רגיל של ערר על החלטת מעצר.

מקרים מן הסוג הנדון מעוררים בעיה. מצד אחד, עצם השימוש בסכין במסגרת סכסוך של מה בכך מקים חזקת מסוכנות, ואחת היא אם השימוש בסכין היה מתוכנן מראש או נבע מחוסר שליטה רגעי, ולפיכך הוא מצדיק, על פי החוק, מעצר עד תום ההליכים. אולם, כאשר בית המשפט מצווה על מעצר עד תום

ההליכים, במקרים רבים פירושו של דבר כי הנאשם יהיה נתון במעצר במשך תקופה ארוכה. הדבר נובע לא פעם מעומס התיקים הכבד הרובץ על בית המשפט, וזאת אף אם המשפט הנדון אמור להיות פשוט וקצר באופן יחסי. לפיכך מתעוררת במקרים כאלה שאלה קשה אם אין זה ראוי לשחרר את הנאשם מן המעצר, על אף המסוכנות שלו, למעצר בית מלא, שיקטין במידה רבה את המסוכנות. שאלה קשה זאת גוררת תשובות שונות, לפי נסיבות המקרה ושיקול הדעת של השופט, ודומה כי אין מדיניות אחידה וברורה לבית המשפט בסוג זה של מקרים.

הפתרון הנכון טמון במקרים רבים בזירוז הליכי המשפט אפילו אם יש בכך סטיה מתור התיקים הרגיל. כך הדבר במיוחד כאשר נראה כי המשפט עצמו פשוט באופן יחסי ולא יגזול זמן שיפוטי רב, וכאשר הנאשם אינו בעל עבר פלילי של ממש, והצורך להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים אינו חד-משמעי.

לדעתי, כזה הוא המקרה שבפני. לפיכך אני מחליט לדחות את מתן החלטתי בערר זה, כדי לאפשר לתביעה לפנות בהקדם אל בית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע מועד מוקדם למשפטו של העורר, כדי שניתן יהיה לפסוק את דינו במהירות הראויה. אני מניח כי בית המשפט המחוזי יענה לבקשה כזאת ככל שיומן בית המשפט יאפשר זאת. על יסוד התשובה אחליט בערר.

פרקליטות המדינה מתבקשת, בהתאם, להגיש הודעה לבית המשפט עד יום 31.7.2000.

החלטתו של בית המשפט המחוזי להחזיק את העורר במעצר תעמוד בתוקפה עד למתן החלטה אחרת בערר זה.