בש"פ 4122/07 תמים טאהא נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בפתח תקווה בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות ונטישתו, נהיגה ללא רישיון בזמן פסילה, נהיגה בקלות ראש, הכשלת שוטרים בעת מילוי תפקידם, תקיפת שוטרים בעת מילוי תפקידם ועבירות נוספות.

על פי הנטען בכתב האישום, ב-7.1.07 בבוקר נהג המשיב במכונית שנטל ללא רשות בעליה ממלון בהרצליה עד לכפר קאסם. הוא נהג את המכונית בפראות, תוך המלטות מניידת ובה שוטרים הכורזים לו לעצור, תוך סטיה וזגזוג מנתיב לנתיב, נסיעה על אי תנועה וחציית צמתים כשהאור בהם אדום. כך הגיע לכפר קאסם, וגם שם המשיך בנהיגתו הפרועה ברחובות הצרים ובהם הולכי רגל ומכוניות, תוך סיכון חייהם.

בשלב מסויים הצטרפו למרדף אחריו ניידות נוספות, ומתוך חומר החקירה עולה כי גם מסוק משטרתי עקב אחריו מהאויר. סופה של אותה נהיגה פראית, שהמשיב נכנס עם מכוניתו בחומה של בית בכפר קאסם. הוא התנגד בכוח לשוטרים שניגשו לעוצרו, בעט בכוח בבטנה של אחת השוטרות והיכה בראשו של שוטר אחר במכשיר הקשר שנטל ממנו.

זמן קצר לפני אותם האירועים השתחרר העורר מריצוי שנתיים מאסר שנגזרו עליו ביום 12.1.05 בשל גרימת תאונה קטלנית, ובגדרו נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 15 שנים.

ביום 25.1.07 נעתר בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' לבאון) לבקשת המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. ערר שהוגש על כך לבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד' רוזן) נדחה ביום 29.4.07.

בפני עורר הוא בשניה כנגד מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, טעו הערכאות קמא בקובען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. לחילופין, דין היה שיאמצו הערכאות קמא את המלצת תסקיר המעצר לשחררו בערובה לקהילה טיפולית לגמילה מאלכוהול.

2.

בתי המשפט קמא ניתחו בפירוט את חומר החקירה, ומצאו כי עולה הוא – ובעליל – כדי ראיות לכאורה. שוטרים שלקחו חלק במרדף אחרי העורר הנמלט מהם בנהיגתו הפרועה והמסוכנת זיהו במזכרים שנערכו על ידם את העורר כמי שנהג ברכב בכל שלבי המרדף, בדרך הנהיגה הפרועה והמסוכנת הנ"ל.

טענת העורר כי לא הוא נהג במכונית אלא אחד אחר בשם "עדאל עיסא", שנמלט מהמכונית שעה שנתקלה בחומת הבית בכפר קאסם, עומדת בניגוד להודעות השוטרים שהשתתפו באותו המרדף. היא גם אינה מתיישבת עם העובדה שהעורר הוא זה שנתפס בסיום המרדף כשהוא יוצא מדלת המכונית שלצד מושב הנהג, ועם ההתנצלות ובקשת הסליחה של העורר מהשוטרים לאחר שנעצר. העורר אינו מכחיש כי אכן תקף את השוטרים בעת מעצרו.

מכלול חומרי החקירה הנ"ל עולה, במובהק כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר כפי שמצאו הערכאות קמא. טענת העורר כי המשטרה לא נטלה טביעות אצבע מהגה המכונית – נוכח גירסת העורר כי לא הוא נהג בה – אין בה בנסיבות היקף הראיות הלכאורי הנ"ל כדי כרסום של ממש בתוקפן.

3.

המעשים המיוחסים לעורר – והמוכחים לכאורה – מלמדים על המסוכנות הקשה ביותר הנודעת ממנו לשלום הציבור, נהגים כהולכי רגל, שוטרים כאזרחים.

העובדה שאותה נהיגה פרועה ומסוכנת ואותה אלימות בוטה כלפי השוטרים בוצעו על ידו זמן לא רב לאחר שסיים ריצוי מאסר של שנתיים שהוטל עליו בשל גרימת תאונה קטלנית, ושעה שפסול הוא מנהיגת רכב לתקופה של 15 שנים, אך מעצימה את המסוכנות הרבה הנודעת ממנו.

לצד עילת המעצר בשל מסוכנותו, קמה העילה הנוספת בשל החשש הטבוע בעורר דנן שלא יירתע מתנאי שחרור בערובה באשר הם. האיש גילה עצמו כפורע חוק שאין עליו מוראם של שוטרים, לא בעת שאלה דולקים אחריו בניידות ולא בעת שניגשים אליו לעוצרו. קשה עד למאוד ההנחה כי איש אשר כזה יירתע לפתע מהגבלות שיוטלו עליו בגדרם של תנאי שחרור בערובה, ויהיו הערבים לאותם תנאים אשר יהיו.

אכן, שירות המבחן המליץ בתסקירו לאפשר לעורר להשתלב במסגרת קהילה טיפולית לגמילה מהתמכרותו לאלכוהול. בדין סירבו בתי המשפט קמא להורות על חלופה זו.

ראשית, העורר במעשים המיוחסים לו ובעברו הקשה בפלילים, גילה עצמו כמי שלא תסכון לו חלופת מעצר באשר היא. שנית, בית משפט זה קבע שוב ושוב, כי הליכי מעצר עד תום ההליכים אינם השלב לתחילתם של מסגרות טיפול בגמילה. הזמן והעת לאלה יבואו לאחר תום ההליכים ובגדרם של שיקולי הענישה, אם יורשע העורר בדינו.

סיכומם של דברים – אני דוחה את הערר.