בש"פ 4131/01 גבריאל דהן נ. מדינת ישראל

בתאריך 25.3.2001, בשעת צוהריים, החל העורר לתקוף את אשתו, המתלוננת. הוא הכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה, ובעיקר בראש, בפנים, בצוואר ובבית החזה. כתוצאה ממעשי התקיפה נגרמו למתלוננת חבלות קשות, פצעי קרע באפרכסת האוזן, דימומים בשפתיים, בראש, בצוואר, בבית החזה ובכף היד. התקיפה נמשכה עד שהמתלוננת אבדה את הכרתה. בשלב זה עזב העורר את המקום, כשהוא נמנע מלהבטיח סיוע כלשהו למתלוננת.

המתלוננת נמצאה, מחוסרת הכרה ושותתת דם, על ידי בנה הקטין, כעבור כשעה, ואז הועברה לבית החולים.

העורר הוא לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והמדינה ביקשה להורות על מעצרו עד תום משפטו. לא היתה מחלוקת בבית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עילת מעצר, אך העורר טען לצורך לבחור בחלופה אחרת למעצר, לאור המלצת שירות המבחן, ולאור העובדה שהביע חרטה על מעשיו.

בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשת העורר. בית המשפט גם לא אמץ את טענתו כי הוא הביע חרטה מיד כשנעצר, ומצביע על העובדה, כי בהודעה שנגבתה ממנו ביום המקרה, ובהודעה שנגבתה ממנו למחרת המקרה, הוא כפר במעורבותו בתקיפה וניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע. רק בהודעה מאוחרת יותר, הודה במיוחס לו. בית המשפט גם לא קיבל את המלצת שירות המבחן להמיר את המעצר המבוקש בחלופה אחרת, ואת הערכת השירות בתסקיר המבחן שהגיש, כי "מסוכנותו של המשיב נמוכה".

ואכן, התסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן מעוררים תמיהות של ממש. ההערכה כי מסוכנותו של העורר נמוכה וכי שחרור ממעצר למקום המצוי בסמוך למקום מגוריה של המתלוננת, ולו רק באורח זמני, יאיין את מסוכנותו של העורר, אינו מתיישב עם האמור בתסקירי שירות המבחן עצמם. מן התסקיר מיום 30.4.2001, עולה, כי לאחר שחרורה מבית החולים, עברה המתלוננת להתגורר עם ילדיה בבית אחותה, וכי "ישנו שיפור מסוים במצבה הפיזי, אך מצבה הנפשי ממשיך להיות קשה. דווחה לנו על בלבול, חרדות, פחדים וקשיי שינה, שהובילו את המשפחה להחליף מנעול בביתם על מנת להקנות למתלוננת תחושת בטחון".

צודק נציג המדינה בטיעונו היום, כי מדובר בכשל של שירות המבחן, שניתן להסבירו בעובדה שאנשי השירות לא היו מודעים לכך, שתלויים ועומדים כנגד העורר שני כתבי אישום בגין איומים ותקיפה, וכי הוא הורשע כבר בעבר, מספר פעמים, בגין עבירות של תקיפה, ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש, ובהן עבירות שנעברו כלפי אשתו.

בנסיבות אלה צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי שלומה וביטחונה של המתלוננת יובטחו אך ורק כאשר העורר ישהה מאחורי סורג ובריח. מן הטעמים המפורטים בהחלטת בית המשפט המחוזי, אני מחליט לדחות את הערר.