בש"פ 4132/11 מדינת ישראל נ. מארק עמנואלוב

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו למשיב עבירות רצח וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-329(א)(1) לחוק העונשין. נטען, כי המשיב עבד כמאבטח במסעדה בה נהג אחד – אלכס קהאן, להתארח. זה האחרון היה מלווה בביקוריו במאבטחים, וביניהם ויטלי בורקוש - טופילייר (להלן: המנוח) ויבגני סרדינקו (להלן: יבגני). המאבטחים נהגו לשהות מחוץ למסעדה בה התארח מעסיקם, ונראה כי ביניהם למשיב נתגלע סכסוך שגרר עימותים מילוליים. בחודש ינואר 2011 פנה המשיב ללזר נבחוב (להלן: לזר), שהכיר את המנוח מתקופה בה נשאו במאסר, וככל הנראה ביקש את עזרתו בסכסוך שנתגלע בינו למנוח.

2.

בתאריך 19.1.11, בשעת ערב, התחדש העימות המילולי בין המשיב למאבטחים, עד שבשלב מסוים השליך המנוח לעברו כוס קפה שפגעה בפניו. בעקבות כך נכנס המשיב למסעדה ותאר באוזני מעסיקו את אשר התרחש, וזה הנחה אותו להישאר בתוך המסעדה עד שיטפל בעניין. בהמשך, התקשר המשיב לאחיו גנאדי, וגם לו סיפר על התקרית עם המנוח וחבריו, ובעקבות כך הזעיק גנאדי את המשטרה. ברם, משהגיעה ניידת למקום ואנשיה ביקשו לשוחח עם המשיב, הוא סרב לצאת לקראתם. בסביבות השאה 21:00 טלפן המשיב ללזר, וזה הגיע למקום מלווה בשלושה אחרים. לזר פגש את המנוח וחבריו, ובעקבות כך התקשר למשיב וביקשו לצאת לקראתו. משעשה זאת, פנתה כל החבורה לרחבת דשא הנמצאת מול המסעדה ובסמוך לתחנת דלק, ועד מהרה קיבל המפגש תפנית אלימה. או אז שלף המערער אקדח שנשא על גופו לצורך תפקידו, כיוונו למנוח, ירה לעברו ופגע בו. על פי גרסת המשיבה, בשלב זה צעק יבגני לעבר המשיב לחדול מהירי, והמשיב לא זו בלבד שלא נעתר לכך, אלא אף ירה לעבר יבגני ופגע גם בו. ועוד נטען, כי בהמשך התקרב המשיב למנוח ששכב על הרצפה, ומטווח קצר ביותר ירה לעברו מספר כדורים נוספים.

כתוצאה מאירוע זה נגרם מותו של המנוח, בעוד שיבגני נפצע, הובהל לבית חולים, ושם נותר מאושפז במשך 7 ימים.

3.

עם הגשתו של כתב-האישום, עתרה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. השופט המלומד של בית משפט קמא התרשם כי חמתו של המנוח בערה בו להשחית, ולאחר ש"כילה זעמו בחברי המשיב, הוא ביקש לפגוע במשיב ויהי מה" (עמ' 13 להחלטה). עוד נקבע, כי "המשיב ניצב לבדו אחוז אימה, לאחר שחבריו הוכו", ותוך שהמנוח מתקרב אליו במטרה לפגוע בו. לפיכך, מסקנתה של הערכאה קמא היתה כי " המשיב חש כי נשקפת לו סכנת חיים ", ועל כן פתח בירי מנשקו. וכך סיכם השופט המלומד את החלטתו:

" תמונת הראיות אפוא... אינה נקייה מספקות. מנגד, יש לומר כי טענות הסנגור בדבר הגנה עצמית – יש להן על שיסמכו, ובוודאי אינן קלושות כלל ועיקר כנטען על ידי התביעה ".

בעקבות ממצאיו האמורים של בית המשפט המחוזי, הוא הורה על הגשתו של תסקיר מבחן, ומשזה התקבל הוחלט לדחות את הבקשה למעצר המשיב ולשחררו למעצר בית וכנגד הפקדתן של ערבויות שונות. על החלטה זו משיגה המדינה בפני.

4.

לצורך שלב זה של ההליכים מקובלת עלי ההנחה כי המשיב נקלע לתרחיש מאיים, בו היתה כרוכה גם סכנה לפגיעה פיזית, ואפילו קשה. אולם אין להתעלם מכך שהמשיב היה יכול למנוע את העימות האלים, לו רק נמנע מלצאת מהמועדון ולו פנה לעזרת המשטרה. עם זאת, זה אינו העיקר, הואיל ואני מוכן להוסיף ולהניח, לצורך השלב הנוכחי של ההליכים, כי הוא נאלץ לעשות שימוש בנשק חם כדי להגן על עצמו. ברם, בחינת התנהגותו בשעת מעשה מלמדת, לכאורה, כי היא חרגה במידה רבה ממתחם הסבירות, ובכך חטא.

סעיד ספורי , שעבד בתחנת הדלק הסמוכה והיה עד לתקרית אלימה, מסר בהודעה שנרשמה מפיו ביום 1.2.11 (עמ' 1) את אלה: "שמעתי יריות מכיוון היציאה מהתחנה מכיוון יפו, ושם הסתכלתי לכיוון וראיתי בן אדם יורה על בן אדם אחר, ראיתי שהבן אדם שירו עליו נפל על הרצפה, מישהו שהיה עם היורה שעמד על ידו צעק לו משהו לא זוכר מה הוא צעק... ואז מיד היורה ירה על אדם נוסף שהיה שם... שמעתי את היריה וראיתי שהשני רץ לכיוון המועדון כשהוא צולע. הוא עבר את הכביש ואז זה שירה חזר לראשון שקודם הוא ירה עליו והמשיך לירות בו. עכשיו אותו הראשון זה שהוא ירה בו כבר קודם כבר היה על הרצפה... והיורה המשיך לירות עוד כמה פעמים לא יכול להגיד כמה פעמים".

מיכאל אלטפדר הוא הבעלים של המסעדה בה הועסק המשיב, וגם הוא ראה אותו יורה מנשקו, ובלשון ההודעה מיום 19.1.11, עמ' 3: " הוא ירה בויטלי [המנוח] גם כשעמד וגם כשנפל לרצפה ואז ביבגני שפנה אליו ושאל אם הוא דפוק. ראיתי אותו יורה באופן כללי לכיוון החבורה שהמטרה שלו היא להרוג". בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של עד זה, ביום 26.1.11, הוא מסר כי המשיב ירה לעבר חזהו של המנוח, והוסיף: "אז ראיתי את ויטלי נופל איפה שהפנס. בזמן שויטלי שוכב על הרצפה הוא קיבל עוד כמה כדורים ממארק [המשיב]" ( עמ' 2 של ההודעה ).

לא נעלמה מעיני גרסתו של המשיב השוללת את התיאור שהובא מפיהם של ספורי ואלטפדר. אולם בשלב זה של ההליכים, ובהעדר עילה לקבוע כי עדי הראייה בדו דברים מלבם, לא ניתן להתעלם מאותו תרחיש לפיו המשיב ירה לעבר המנוח גם כאשר כבר היה ברור לו כי לא נשקפת ממנו סכנה. שימוש מסוג זה בנשק חם אינו יכול להקים טענה של הגנה עצמית, ומאידך, יש בו כדי להעיד על הסכנה המופלגת שלכאורה נשקפת מהמשיב. בנסיבות אלו סבורני כי בית המשפט המחוזי שגה בתוצאה אליה הגיע, ומכאן החלטתי לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.