בש"פ 4133/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

נגד העוררים, שניהם קטינים ילידי שנת 1992, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות בנשק לפי סעיף 144(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); לפי סעיף 144(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; ולפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, במועד שאינו ידוע בסביבות חודש נובמבר 2008, הציע העורר 1 לעורר 2 ולחבר נוסף ששמו מחמוד כבהה (להלן: מחמוד ) כי יכינו מטעני חבלה והשניים נענו להצעה. בהמשך, רכשו העוררים ומחמוד חומרי גלם שונים והכינו מהם מטען חבלה, אותו פוצצו בצורה מבוקרת בואדי, תוך שהם תופסים מחסה בעת הפיצוץ. העוררים ומחמוד הבחינו לאחר הפיצוץ כי פיצוץ המטען הביא לסדיקת אבן גדולה עליה הונח המטען. לאחר הדברים האלה התגאה העורר 1 בפני חברו קותייבה כבהה (להלן: קותייבה ), שהצטרף באוקטובר 2008 לחוליה צבאית ששמה לה למטרה לבצע פעילות חבלנית נגד המדינה וחיילי צה"ל, כי הצליח לייצר מטען חבלה. קותייבה השיב לו שהמטען שהוא מתאר אינו חזק דיו וציין בפניו כי ברשותו חומר כתוב המלמד כיצד מכינים מטעני חבלה. בחלוף מספר ימים, נפגש העורר 1 עם קותייבה, שהובילו למקום מסתור בקרבת ביתו והראה לו שם שני מטעני חבלה אותם השיג. קותייבה אמר לעורר 1 כי ברצונו לבדוק את אחד המטענים ולפוצצו והעורר 1 הסכים להתלוות אליו בבצעו מעשה זה. משכך, הלכו השניים עם מטען החבלה ליער הסמוך ליישוב ברטעה, בו מתגורר קותייבה, שם הניחו את המטען בתוך ערימת אבנים, ולאחר שהתרחקו מן המקום, פוצצוהו. השניים הבחינו כי כתוצאה מן הפיצוץ זז חלק מהאבנים ממקומו. לאחר פיצוץ המטען, קיבל העורר 1 מקותייבה את המטען השני שהראה לו זה האחרון, והסכים לשמור עליו כדי למנוע את גילויו בידי המשטרה. במסגרת זו, העביר העורר 1 את המטען לעורר 2 כדי שזה יחביא אותו, ואמר לו כי המטען מכיל בתוכו גם כדורים של רובה ציד. העורר 2 החביא את המטען באזור ביתו. לאורך מספר חודשים שנסתיימו בסביבות חודש מרץ 2009, הרכיבו העוררים ומחמוד כעשרה מטעני צינור, שאת חלקם פוצצו בצורה מבוקרת, ואת חלקם שמרו בארגז מתחת לביתו של העורר 2. בחיפוש שנערך ביום 8.4.09 בביתו של העורר 2 נתפסו 6 מטעני צינור אותם הרכיבו העוררים לאורך החודשים האמורים.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לנוער, בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) נעתר לבקשה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לאור הודאת העוררים במיוחס להם בכתב האישום, אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום. משכך צמצם בית המשפט את הדיון לשאלת המטרה שעמדה ביסוד הכנת המטענים, ובאופן ספציפי, לטענת העוררים כי לא הייתה בכוונתם לחבור לפעולות של ארגון עוין או לבצע מעשי חבלה; לטענת העורר 2 בחקירתו כי עסק בייצור מטעני הנפץ כדי למכרם תמורת כסף; ולטענת העורר 1 כי עסק בייצור המטענים רק לשם הפגת השעמום, הגם שנטען כי עסק בסריקת אתרי אינטרנט של ארגוני טרור. בית המשפט מצא כי היות ששני העוררים היו בקשר עם קותייבה, אשר נמנה על חוליה שהתארגנה לצורך ביצוע פעולות טרור, היו השניים מודעים לכך שהמטענים מיועדים גם עבור תושבי שטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, או שהם הגיעו משטחים אלה. משכך, סבר בית המשפט כי די במכלול הנסיבות כדי לקבוע שעל העוררים היה לדעת שהמטענים ישמשו לפעולות לא חוקיות וכי יש בהם כדי לגרום לחבלות בגוף ובנפש, ואין הכרח להוכיח את כוונתם או מניעיהם, אשר אינם משמשים יסודות להוכחת העבירות המיוחסות להם. בית המשפט הוסיף וציין כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות חזקת מסוכנות מעצם היותן עבירות נשק ועבירות ביטחון, וכי היות שהמעשים בוצעו מבתיהם של העוררים, תוך קיום קשרים עם גורמים אחרים שחברו לעסוק בפעילות טרור, קיים חשש כי שחרורם ישמש לשיבוש מהלכי משפט ולקיום קשרים נוספים שיש בהם כדי לסכן את ביטחון הציבור. עוד פסק בית המשפט כי לאור חומרת העבירות; הקשר שנרקם עם גורמים שתכננו לעסוק בטרור; והעובדה שהעבירות המיוחסות לעוררים בוצעו מבתיהם ומסביבת מגוריהם; לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר ואין מקום לבחון באמצעות שירות המבחן את האפשרות להורות על שחרורם לחלופה בפיקוח משפחתי או אחר. עם זאת ראה בית המשפט לציין כי ייתכן שעם התקדמות המשפט תשתנה התמונה, ואז ניתן יהיה לשוב ולשקול את שאלת המעצר. מכאן הערר שבפניי.

3.

במסגרת הערר טוענים העוררים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו בראשית החלטתו כי מעשיהם של העוררים נעשו "כחלק מהתארגנות של חוליה ששמה לה למטרה לעסוק בפעילויות עוינות ומעשי חבלה". לטענתם, אף שבתחילה יוחסה להם עבירה של התאגדות לא חוקית, זו הושמטה לאחר שנבדקו העובדות לאשורן, ומכאן שנראה כי דברי בית המשפט נבעו מכך שהוא דן בעניינם של נאשמים אחרים, להם יוחסו עבירות ביטחוניות באותה פרשה, שכללו, בין היתר, מגע עם סוכן חוץ, התאגדות לא חוקית וכיו"ב. עוד מציינים הם כי גם מהודעתו של קותייבה עולה כי העוררים לא היו מודעים לקיומה של חוליה כלשהי, ולא נטלו בה כל חלק. באשר לקותייבה, מדגיש העורר 2, כי בניגוד לקביעת בית המשפט, הוא מעולם לא קיים עמו כל מגע. העוררים מוסיפים וטוענים כי מחומר הראיות עולה שהעברת המטענים שיוחסה להם, לא הייתה אלה העברה של תכולת זיקוקים לצינור בקוטר חצי אינץ', וכי הפיצוץ בחורשה היה מעשה קונדס ותו לא, אשר נופח שלא בצדק על-ידי התביעה. לביסוס טענתם זו מצביעים העוררים על כך שהחומרים בהם עשו שימוש אינם נפיצים וכי אין ביכולתם להזיק לאדם, ומכאן שכלל אינם עונים על הגדרת "נשק" לפי סעיף 144(ג) לחוק העונשין. עוד מצביעים הם על כך שחוות הדעת שנכתבה בעניינם על-ידי חוקר המשטרה, לא הייתה חד-משמעית, והיא נערכה ללא בדיקה מעמיקה ובלא שנעשה ניסיון לגרום לפיצוץ מבוקר של מה שהמשטרה ראתה כ"מטענים". לטענתם, שגה בית המשפט בקובעו כי העורר 1 גלש באתרי אינטרנט של ארגוני טרור, באשר חומר הראיות מצביע על כך שהיה זו קותייבה שעשה כן. כך או כך, גורסים העוררים, ואפילו קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, הייתה מוטלת על בית המשפט החובה לבחון קיומה של חלופת מעצר, כך במיוחד על רקע העובדה שמדובר בשני קטינים שמעולם לא הסתבכו עם החוק, שמרצים עתה מעצר ראשון ושעומדים בפני בחינות הבגרות. לדבריהם, הקביעה כי קיים חשש לשיבוש הליכים אם הם ישוחררו לחלופת מעצר לא בוססה, ובכל מקרה, ניתן היה להתגבר על חשש זה באמצעות קביעת חלופת מעצר מחוץ לכפר שבו הם מתגוררים.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה, כי טענת העוררים לפיה המטענים שבנדון אינם מהווים "נשק" כמשמעות המונח בחוק העונשין, אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמה שהושגה בין הצדדים בשאלת הראיות לכאורה. לגופו של עניין מצביעה המדינה על חוות דעת ראשונית שנערכה על-ידי רס"מ גיא גלעד ממעבדת חבלה צפון, המצביעה על כך שבכוחם של מטעני חבלה מאולתרים מן הזן הנדון בתיק, לגרום למוות בעת התפוצצותם. לדבריה, בימים אלה שוקדת פרקליטות המחוז על חוות הדעת המלאה, הטומנת בחובה קביעות דומות, והיא אמורה להיות מושלמת בתקופה הקרובה. המדינה מוסיפה וטוענת כי על אף שבית המשפט המחוזי לא דייק בייחסו לעוררים עבירה של התאגדות לא חוקית, גם בלא רכיב זה עולה מהתנהגותם מסוכנות ברורה לאור האופי ההתקפי של המטענים נשוא תיק זה. לדבריה, יש לדחות את טענות העוררים כי ייצור המטענים נבע מכוונה תמימה ולא היה אלא מעשה קונדס, שכן טענות אלה לא תואמות את דברי העוררים עצמם, בדבר רצונם למכור את המטענים ולהכניס לתוכם מרכיבים שונים שיגבירו את עוצמת פגיעתם. עוד מציינת המדינה כי עיסוקם המתמשך של העוררים בייצור המטענים, לרבות קיום מפגשים, תכנון ועריכת ניסויים, מעיד על נחישות, ונכונותו של העורר 1 להסתיר את אחד המטענים שנמסרו לו על-ידי קותייבה, העוסק בפעילות פח"עית, מעידה על האופי הבלתי תמים של מעשיהם. לבסוף מצביעה המדינה על הקדימות שהוענקה לתיק על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, וגורסת כי סביר שהדיונים בו יסתיימו בתקופה הקרובה.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, והוספתי חקור בחומרים שצורפו לתיק, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא להורות על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם. כשם שציין בית המשפט המחוזי, בין הצדדים לא הייתה נטושה מחלוקת בנוגע לחלק ניכר מהשתלשלות העניינים בתיק וחוסר ההסכמה ביניהם נגע בעיקר למידת הסיכון שנשקפת מן המטענים ולמטרה שעמדה ביסוד הרכבתם. בעניין זה הובאה, כאמור, על-ידי המדינה חוות דעת, גם אם ראשונית, שנערכה על-ידי מומחה חבלה, ולפיה יש במטעני החבלה שבייצורם עסקו העוררים כדי לגרום למוות. בעובדה זו המצטרפת לקשר הבלתי מוכחש שבין העורר 1 לבין קותייבה הנוטל חלק בפעילות טרור; להודעתו של העורר 2 כי בעת הכנת המטענים הוכנסו לצינור רכיבים שהיה בהם כדי להגביר את אפקט הפיצוץ; ולפעילותם המתמשכת והשיטתית של העוררים שנועדה לקדם את הרכבת המטענים; יש כדי להאיר באור בלתי תמים את אופי המעשים שעל בסיסם נעצרו, ולכרסם בטענתם בדבר מהותם הקונדסית. בעדויות שהובאו על-ידי העוררים ובטענותיהם השונות בנוגע לחומר הראיות, לא היה, לטעמי, די כדי לשלול את המסקנה העולה מן המאזן הכולל והמצטבר של ראיות התביעה בדבר אשמתם הלכאורית של העוררים בעבירות שיוחסו להם. החיבור שבין ממצאים בעלי אופי אובייקטיבי לבין ראיות נסיבתיות שונות טומן בחובו, בשים לב למסכת העובדתית שלגביה לא הייתה מחלוקת, פוטנציאל להוכיח את אשמת העוררים בתום המשפט מעבר לספק סביר.

6.

הראיות הלכאוריות שבנמצא מצביעות על מסוכנותם של העוררים. אכן, סעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 מגדיר עבירה בנשק כ"עבירת ביטחון", וככזו מקיימת היא חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק זה,

שיש בה כדי להצדיק, בהיעדר סתירה, את מעצר העוררים עד תום ההליכים (ראו גם בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.02)). ואמנם, בית משפט זה קבע בשורה של החלטות כי כשמדובר בעבירות שעניינן החזקת נשק לשם ביצוע עבירות פליליות, לשם פגיעה בביטחון המדינה או ביטחון הציבור, או כשזה "נאגר" לשם שימוש בפעילות אסורה עתידית, ניתן לקבוע כי ממבצעי העבירה נשקפת סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. סכנה מעין זו ניתן יהיה לאיין בחלופת מעצר אך בנסיבות יוצאות דופן ובהימצא טעמים כבדי משקל (ראו למשל בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 18.2.01); בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.99)).

7.

טעמים חריגים מסוג זה אינם מתקיימים במקרה דנן. אכן, חרף גילם הצעיר של העוררים, קשה להתעלם מנסיבות העבירה והמסוכנות החמורה הנשקפת ממנה לביטחון המדינה ולביטחונם של אלו החיים בה. כשם שציין בא כוח המדינה, הקדימות שניתנה לדיונים בתיק זה בבית המשפט שלדיון יוצרת אפשרות ממשית כי מעצרם של העוררים בטרם הרשעה לא יאריך ימים. משכך, בבצעי איזון בין זכותו של כל אדם לחירות בטרם הורשע לבין שלום הציבור וביטחון המדינה, סבורה אני כי לעת עתה ידם של אלו האחרונים על העליונה.

הערר נדחה איפוא.