בש"פ 4136/00 קטן יוסי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי על פי כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי חוק העונשין ועבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי פקודת התעבורה. על פי כתב האישום העורר, שנהג מכונית ברחובות תל-אביב, כשלידו יושב חבר, נכנס לויכוח עם נהג קטנוע (להלן - המתלונן), ככל הנראה ללא פרובוקציה מצד המתלונן; מיד לאחר מכן החל לרדוף אחר המתלונן לאורך רחובות אחדים, עד שפגע בקטנוע; המתלונן הועף מן הקטנוע, וראשו נתקע בין הפגוש של המכונית לבין הכביש; העורר המשיך בנהיגה כשהוא גורר את המתלונן מרחק של שלושים מטרים, כשהמתלונן צווח ומבקש לעצור את המכונית; כשהמכונית נעצרה ועוברי אורח חילצו את המתלונן מתחת למכונית, כשהוא פצוע, נמלט העורר מן המקום.

אין מחלוקת כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום נגד העורר, כי קמה עילת מעצר נגד העורר וכי יש בו מסוכנות. על יסוד אלה החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

בערר, שהוגש לבית משפט זה, טוען בא-כוח העורר כי ניתן וראוי לשחרר את העורר מן המעצר ולשים אותו, כחלופת מעצר, במעצר בית מלא בנוסף לערבות כספית ותנאים מגבילים אחרים. חלופה כזאת, לדעתו, תנטרל את הסיכון הטמון בעורר.

העבירה המיוחסת לעורר היא עבירת בריונות קשה ומכוערת. יש בה כדי ללמד על חוסר שליטה עצמית ועל אכזריות רבה. גם אין זו פעם ראשונה שהעורר הסתבך בעבירה: בשנת 1992 הוא הסתבך בתגרה במקום ציבורי ובשנת 1993 בתקיפה הגורמת חבלה. אני מסכים עם בית המשפט המחוזי שאין זה מקרה שראוי להסתפק בו בחלופת מעצר.

עם זאת, מן הראוי לקיים ולסיים את משפטו של העורר, שנראה כי אין הוא מורכב, במועד מוקדם, וחזקה על בית המשפט שכך יעשה.

הערר נדחה.