בש"פ 4137/97 מרגלית יוסף נ. עובד יעקב

1.המשיבים מספר 1 ו2- שכרו חנות בדמי מפתח בשנת 1972 מאמם של המבקשים, שירשו אותה לאחר מות האם. בשנת 1988 ביצעו המשיבים בחנות תיקונים ועבודות בנייה שונות. בנוסף לכך, ייסדו המשיבים חברה בשנת 1990 והעבירו לה את זכות השימוש במושכר, בניגוד למצויין בחוזה השכירות. ביום 11.12.88 הגישו המבקשים תביעה לפינוי המשיבים מהחנות בבית משפט השלום בטבריה. בית משפט השלום קבע בפסק דינו מיום 29.3.96 כי המשיבים אכן הפרו את תנאי השכירות בכך ששינו את מבנה החנות ובנו בניגוד להתחייבותם בחוזה, וכן כי הם הפרו את הוראות ההסכם בהעברת המושכר לחברה ובכך שפיגרו בתשלום דמי השכירות. לפיכך נתן בית המשפט פסק דין של פינוי תוך דחיית בקשת המערערים להעניק להם סעד מן הצדק. כמו כן דחה את התביעה שכנגד להרשות בדיעבד ביצוע התיקונים. בית משפט השלום אף קבע כי אם יינתן על ידי ערכאת ערעור סעד מן הצדק - יהווה פיצוי בסך 60,000 ש"ח פיצוי נאות וסביר שאם ישולם, לא יבוצע צו הפינוי.

2.המשיבים ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 1.6.97 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט קבע אמנם כי בדין נקבעו מסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אך מאידך קיבל את ערעורם של המשיבים והעניק להם סעד מן הצדק בכפוף לתשלום פיצויים בסך 90,000 ש"ח, בהתבסס על קיומן של נסיבות מקילות לגבי הפרות בחוזה השכירות כגון הסכומים הקטנים בהם מדובר והעובדה שאין מדובר ב"מפירים מועדים", וכן מתוך שקילת הנזקים הנגרמים לשני הצדדים, וההכרעה שהפער במאזן הנזקים קיצוני במיוחד לרעת המשיבים במקרה זה. ביחס לעילת הפינוי בשל העברת המושכר לאחר, קבע בית המשפט כי המניע לביצוע העברת המושכר לחברה לא היה עשיית רווח על חשבון המבקשים, וכי תקופת ההפרה היתה קצרה, ועל כן קטן משקלה של העילה. כמו כן שקל בית המשפט לטובת המשיבים את נסיונם החלקי לפעול בענין תיקון ההפרות.

3.המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בבקשה הם טוענים כי בית המשפט המחוזי טעה בהפעילו שיקול דעתו כאילו הוא הערכאה הראשונה, וכן כי לאור עילות הפינוי שהתקבלו על דעת שתי הערכאות דוגמת העברת המושכר לאחר והפיגור בתשלום שכר הדירה ועל סמך מאזן הנזקים שנגרמו לצדדים - לא היה מקום לתת סעד מן הצדק ולהפוך את החלטת בית משפט השלום.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים וביתר המסמכים המונחים בפני נחה דעתי כי מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו (3) 123). עיקר טענות המבקשים מתיחסות לטעות לכאורה בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. טענות מסוג זה אינן מספקות עילה למתן רשות ערעור. לפיכך נדחית הבקשה למתן רשות ערעור.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.