בש"פ 4147/11 ויקטור לסרי נ. מדינת ישראל

1.

העורר ניהל במשך מספר שנים מרכז גמילה מסמים אותו הקים ברחובות. בכתב אישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי מרכז נטען, כי הוא ביצע בשתי נשים שטופלו בעבר באותו מוסד עבירות מין – מעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום, תוך ניצול מצבן שמנע מהן לתת הסכמה חופשית. לגרסת המשיבה, אחד האירועים התרחש בחודש יוני 2008, ואילו האחר התרחש במהלך שהותה של מטופלת אחרת באותו מרכז בשנת 2006. תלונתן של הנשים הוגשה בשיהוי ניכר, ולפיכך החלה החקירה בפרשה זו רק בשנת 2011. במרכז ראיותיה של המשיבה עומדות גרסאות שנרשמו מפיהן של שתי הנשים, עימות מצולם עם העורר, ועדות של מטופלת נוספת שתארה קיום יחסי מין בהסכמה במקום שבו התרחשו שני האירועים בהם עוסק כתב האישום.

2.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והיה מוסכם על הכל כי בידיה ראיות לכאורה. והואיל ועל פי הנטען לוו מעשיו של העורר בהפעלת כח, ונמצא כי קיים חשש להשפעה על עדים, נקבע כי קמה גם עילה למעצרו. מכאן ואילך עסק הדיון בשאלת חלופת המעצר, ובעקבות תסקירים שהגיש שירות המבחן, קבע בית המשפט המחוזי כי מהעורר נשקפת "מסוכנות מינית מאד גבוהה שלא קיבלה מענה טיפולי", ולא נמצא כי יש בחלופה והמפקחים שהוצעו כדי לתת מענה למסוכנות זו. על החלטה זו משיג העורר בפני.

3.

כאמור, נקודת המוצא של בית משפט קמא לצורך הכרעתו, היתה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום. סבורני, כי נתון זה מתחייב גם מן העובדה שמפיהן של שתי נשים שלכאורה אין עילה לפקפק במהימנותן, שהרי הן העריצו את העורר, נשמע תאור דומה של אירועים שנקלעו אליהם. העורר הוביל באמתלות שונות כל אחת מהן בתורה ל"צימר", ושם כפה עליהן את עצמו. התנהגות זו בצד היותה חמורה, יש בה כדי להצביע גם על מסוכנות מופלגת הנשקפת מן העורר. השאלה היא אפוא אם ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות החלופה שהוצעה, וחוששני שבשלב זה של ההליכים יש להשיב על שאלה זו בשלילה. העורר הוגדר על ידי שרות המבחן כאדם אינטליגנטי, כריזמטי, שאת התנהגותו מאפיינת מניפולטיביות ובה שלוב שימוש לרעה במעמדו ותפקידו. יתר על כן, העורר אינו מהסס להשתמש בכח כדי להתגבר על התנגדותן של קורבנותיו, תוך שהוא מתעלם מתחינותיהן, ולפיכך השקפת שרות המבחן בתסקירו הראשון היתה כי קיים סיכון שהעורר ישוב וביצע עבירות מין.

בכך אין כמובן די כדי להורות על מעצרו של נאשם, הואיל ובית המשפט מצווה לבחון גם חלופות אשר עשויות להשיג את מטרות המעצר. אכן, על פני הדברים נראה כי חלופת המעצר המוצעת עשויה להפחית את מסוכנותו של העורר, אולם סבורני כי יהיה מקום לשוב ולבחון אם לעשות בה שימוש רק לאחר עדותן של שתי העדות המרכזיות בבית המשפט. נראה, כי חששן של אלו מפני שחרורו של העורר ניכר, ועל מנת למנוע השפעה אפשרית עליהן, מקובלת עלי דעתו של בית המשפט המחוזי כי תרופתו של העורר, למצער בשלב זה של ההליכים, היא במעצר ממש בלבד.

אי לכך, הערר נדחה.