בש"פ 4156/11 רמי יחיאלוב נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, באשמת ביצוען של מספר עבירות – שוד מזוין, החזקת סכין שלא כדין והדחה בחקירה. נטען, כי באחד מימיו של חודש פברואר 2011, בשעת צהרים, הוא עקב אחר המתלונן, יליד שנת 1993, שעשה את דרכו לביתו, ושעה שזה נכנס לדירה נכנס העורר בעקבותיו. בשלב זה הוא נטל סכין, קרבה לצווארו של המתלונן ואיים עליו שלא יפנה למשטרה. בסופו של דבר נטל העורר מהדירה מחשב ושתי מצלמות דיגיטליות, ולאחר זאת הסתלק לדרכו. בעקבות מעצרו של העורר כחשוד בשוד, הוא התקשר מבית המעצר למתלונן ודרש ממנו לחזור בו מתלונתו.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ונימקה זאת בקיומה של תשתית ראייתית אשר יש בה, לכאורה, כדי לבסס את ההרשעה. היא הוסיפה כי הואיל והעורר עשה שימוש בנשק קר, קמה נגדו חזקת מסוכנות, וכן נטען כי נוכח פנייתו למתלונן מתעורר חשש מפני השפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט.

3.

במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ועל כן יצאה המשיבה ידי החובה המוטלת עליה מכח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. המסקנה הנוספת היתה כי בעניינו של העורר אף מתקיימת עילת מעצר, ולפיכך השאלה האחת שהיתה טעונה הכרעה היתה בקשתו של העורר להשתלב בתהליך של גמילה משימוש בסמים במסגרת קהילה טיפולית. את הבקשה הזו דחה בית המשפט המחוזי ונימוקו עמו: " לאמתו של דבר וככל שהדברים עניינם במשיב, אף לא נראה לי כי התגבשה אצלו המחשבה להיגמל משימוש בסמים, ונראה לי כי הורתה ולידתה של בקשה לעבור הליך גמילה מסמים, נעוץ בראש ובראשונה ברצונו של [העורר], למצוא לעצמו, דרך מילוט ממעצר".

על מסקנה זו משיג העורר בפני, אולם גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעונו של בא-כוחו המלומד על-פה, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא.

4.

העורר והמתלונן מכירים זה את זה הואיל והם מתגוררים בשכנות. חרף עובדה זו לא נרתע העורר מלבצע את העבירות, והרי בכך בלבד יש כדי להעיד על תעוזה לא מבוטלת, שהרי הוא לא היסס לחשוף את זהותו בפני הקורבן. נראה כי הוא הניח שאיומיו יעשו את שלהם והמתלונן לא ימהר לפנות לרשויות החוק, כפי שקרה בפועל.

אפשר שברקע מעורבותו של העורר בפלילים ניצבת התמכרותו לשימוש בסם מסוכן. אולם להתמכרות זו היה העורר מודע קודם לביצוען של העבירות הנוכחיות, ולפיכך, אם כוונתו להיגמל היתה כנה, ההיגיון מחייב שהיה פונה לגורמי הטיפול בבקשה שיסיעו לו, קודם לביצוען של העבירות ולא לאחריהן. העורר לא נהג כך, ועל כן אין בידי להצביע על שגגה שיצאה מתחת ידו של בית משפט המחוזי, אשר סבר כי המניע האמיתי של העורר בבקשתו לפנות לתהליך גמילה, מקורה ברצונו להיחלץ מהמעצר בו הוא נתון. אם תוסיף לכך את הסכנה הגלומה במבצעיהן של עבירות מסוג זה, שוב אין ספק כי תרופתו של העורר הוא במעצר ממש בלבד. עם זאת, וככל שהעורר יבקש, באמת ובתמים, להיגמל מהתמכרותו, מותר להניח כי בית המשפט קמא ייתן על כך את דעתו בשלב גזר-הדין, ככל שהעורר יורשע.

אי לכך, הערר נדחה.