בש"פ 4159/06 גבריאל רוקח נ. מדינת ישראל

1.חמישה עומדים לדין, במסגרת כתב-אישום אחד, ובהם שם טוב דרי (להלן: שם טוב) וגבריאל רקח (להלן: גבריאל) – הם העוררים בשני התיקים שבפנינו. החלטתי זו ניתנת ביחס לשני העררים גם-יחד.

כתב האישום עניינו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק וביצוע עסקה אחרת בו, וכן – ביחס לשם טוב – תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, שניים מהנאשמים – ברמוחה ואדרי – השוהים בבית האסורים, קשרו קשר שלפיו ידאג השני להשיג נשק לראשון. לשם כך הם נדברו עם נאשם נוסף – בן שימול שמו – וההסכמה ביניהם הייתה, כי ברמוחה ישגר שליח לבן שימול, אשר יקבל מידיו את הנשק. השליח – כך לפי כתב האישום – היה שם טוב. כתב האישום מוסיף ומתאר פעולות שנעשו לקידום הקשר, כאשר בשלב מסוים נוצר קשר בין בן שימול לבין גבריאל, על-מנת שהאחרון יספק לראשון נשק. לאחר השתלשלות נוספת, המתוארת בכתב האישום, נפגש שם טוב עם שניים אחרים – שרעבי ובליק שמם – ואלה מסרו לידיו אקדח גנוב. משם נסע שם טוב ברכבו, וכשעמד ברמזור, ניסה שוטר לעצרו. שם טוב החל בנסיעה והפיל את השוטר על-מנת להכשילו בביצוע תפקידו. גבריאל, מצדו, כך נטען, מסר שני אקדחים גנובים לבן-שימול.

2.המדינה ביקשה לעצור את העוררים שבפנינו (ואחרים) עד לתום ההליכים בעניינם. בית המשפט המחוזי נתן שתי החלטות העומדות ביסוד העררים שבפנינו – האחת בעניינם של גבריאל ובן שימול, והאחרת בעניינו של שם טוב. בית המשפט סקר את חומר הראיות שהובא בפניו. מדובר, בעיקר, בהאזנות סתר לטלפונים של המעורבים בפרשה; מעקבים שביצעו השוטרים אחרי שם טוב ואחרי בן שימול; אמרות שהשמיעו אותם שניים שפגשו בשם טוב ומסרו לידיו את האקדח. בית המשפט הגיע, בשתי החלטותיו, לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהן כדי להצדיק את המעצר. אומר מיד, כי שם טוב, בעררו, אינו משיג על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. גבריאל, לעומתו, מעלה טענות בעניין זה. אינני רואה, בשלב זה, מקום לדון בכל טענותיו, משאלה נבחנו על-ידי בית המשפט קמא, וניתן להן מענה מספק לצורך סוגיית המעצר. אסתפק בהדגשת הדברים הבאים.

3.כאמור, על-פי כתב האישום, מיוחסת לגבריאל מסירת שני אקדחים לבן שימול. גבריאל הוקלט, לכאורה, משוחח בטלפון עם בן שימול לגבי שני "שיקים", ומאוחר יותר צולם כשהוא נכנס למבנה משרדים שבו – באחד החדרים – שהה בן שימול. בצילום נראה גבריאל כשהוא אוחז בתיק-פאוץ' כהה. כעבור מספר דקות צולם שוב גבריאל, הפעם, כשהוא יוצא מן הבניין – והתיק איננו בחזקתו. בד-בבד, קיבל בן שימול שיחות טלפון מרעייתו, בהן הודע לו כי שרעבי ובליק נעצרו על-ידי המשטרה. בחלוף זמן קצר, התדפקו שוטרים על דלתו של בן שימול. שוטר שעמד מחוץ לבניין הבחין, לדבריו, בדמות המנסה לפתוח חלון, וזמן-מה אחר-כך הגיע לאזניו קול חבטה. על הקרקע מצא השוטר תיק-פאוץ' שחור ובו שני אקדחים, מחסניות וכדורים. בהתייחסו לראיות אלה, ואחרות, כתב בית המשפט המחוזי:

רקח [גבריאל] תיאם פגישה עם רפי [בן שימול] והגיע לבניין בשעה 20:40 כשהוא נושא פאוץ' שחור וכעבור 8 דקות נראה עוזב בלעדיו. ממש אותה עת נודע לרפי כי החלו מעצרים והוא שמע שוטרים מתדפקים על הדלת, ולכן השליך את הפאוץ' מהחלון, וזה נמצא על המדרכה ובו שני האקדחים. מדובר בראיות נסיבתיות אך כאלו היוצרות תמונה שלמה והגיונית לכאורה, הן של המעורבים רפי ורקח, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמן. השניים – קיבלו הזדמנות להסביר או לסתור תמונה זו, אך הם העדיפו לשתוק ואין בתיק הסבר אחר.

בית המשפט עמד על כך שבפיו של גבריאל "טענות ראויות לבירור וליבון". גבריאל טוען, בין השאר, כי לא נמצאו טביעות אצבע על הפאוץ' ועל האקדחים; כי השוטר לא הבחין בהשלכת הפאוץ'; כי הפאוץ' נמצא רטוב ומלוכלך, דבר המלמד לפי הטענה שהוא היה מונח על המדרכה זמן רב; כי צילומי מצלמת-האבטחה אינם ברורים; כי הוא עוסק בפריטת שיקים, ולמצער לגביו – המילה "שיק" משמעה כפשוטה; וטענות נוספות. עם זאת, מצא בית המשפט כי התשתית הלכאורית הקיימת די בה בשלב זה.

4.לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה אין בטענות העורר, בשלב זה, כדי לגרוע מראיות התביעה במידה השוללת קיומה של תשתית מספקת לצורך המעצר. שיחות הטלפון, ועוד יותר מכך, הכניסה והיציאה של העורר מן הבניין – כניסה עם הפאוץ' ויציאה ללא הפאוץ' – משתלבות הן עם מציאת הפאוץ' ובו האקדחים מחוץ לבניין, הן עם ההקשר הכללי העולה ממקבץ הראיות, המעיד על ביצוע עסקאות בנשק כאשר השימוש במילה "שיק" משמש את המעורבים כמילת קוד ל"אקדח". טענתו של העורר, שהיא, בין השאר, "הייתי במקום הלא נכון בזמן הלאו נכון", לא נתמכה בגרסה מפיו, הנותנת הסבר להליכותיו כפי שנצפו והוקלטו לכאורה.

5.איש מן העוררים אינו חולק על קיומה של עילת מעצר, ועל כן, נותר לדון בטענותיהם לגבי ההצדקה לשחררם לחלופת מעצר. לגבי גבריאל, כתב בית המשפט קמא כך:

אמנם מדובר באדם בגיל 54 בעל עבר פלילי לא מכביד, שעד כה לא ישב בכלא, אולם אין בכך די. המשיב 4 העביר לכאורה שני אקדחים למשיב 5, וכאשר התבקש להסביר שמר על זכות השתיקה. שני אלה – המעשה מחד והשתיקה מאידך – אין בהם כדי להפיג ולו במקצת את המסוכנות של המשיב, וכן לבסס מסוכנות לבטחון הציבור. מסוכנות זו אף לא התפוגגה למקרא תסקיר שירות המבחן, שהתקשה להעריך אותה על רקע הסתבכויות קודמות של המשיב, התייחסותו העמומה למקרה, גם זאת ככל הנראה על רקע שתיקתו. בנוסף ציין שירות המבחן כי האחות והבת האמורות לפקח יתקשו בהצבת גבולות ומכאן שהחלופה המוצעת אינה סדורה מספיק ואינה הדוקה כראוי.

הקושי עליו עמד בית המשפט המחוזי, מבחינת שחרור העורר לחלופה המוצעת כפי שהיא, איננו ניתן לביטול. יחד עם זאת, ראוי בנסיבות המקרה לבחון שמא קיימת חלופה אחרת, הולמת, או שמא ניתן – כפי שטען בפני בא-כוח העורר – לשלב בתנאי השחרור גם שימוש באזיק אלקטרוני, אשר יבטיח את הגבלת תנועותיו של העורר, ככל הדרוש לנוכח מסוכנותו. עניין זה יבורר על-ידי בית המשפט המחוזי, אם וכאשר תבוא בפניו בקשה מתאימה.

6.אשר לשם-טוב: בית המשפט קמא לא ראה לשחררו לחלופת מעצר, זאת, לנוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירות חמורות, ריצוי עונש מאסר וקיומו של עונש מאסר מותנה בר-הפעלה; לנוכח האמור בתסקיר המבחן, כי "נשקפת משם טוב רמת סיכון הנגזרת מחומרת העבירה בה מואשם לכאורה וכן מקשרים חברתיים בעייתיים ונטייתו להגררות"; לנוכח חומרת העבירות שבהן מואשם שם טוב וחלקו בקשר הפלילי; ולנוכח שתיקתו של שם טוב בחקירתו.

מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. טענותיו של העורר לא שכנעוני כי נפל בשיקול דעתו של בית המשפט קמא פגם המצדיק התערבות. אני רואה לנכון להדגיש את החומרה היתרה, המתווספת בעניינו של שם טוב, עקב תקיפת השוטר שניסה לעצרו וניסיון ההימלטות – מעשה המעיד על תעוזה רבה ומסוכנות מובהקת.

העררים נדחים אפוא בכפוף לאמור לעיל בעניינו של גבריאל.