בש"פ 417/99 דוד דוילה נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירות גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, נעצר עד תום הליכי המשפט. לפי כתב-האישום בתאריך 9.1.99 בשעות הערב הגיע העורר לביתו של אחד ששון דואני בהוד-השרון ברכב הנהוג על-ידי אדם אחר והזמינו להצטרף אליו לנסיעה. מביתו של ששון נסעו השלושה לביתו של נער בן 17 בהוד-השרון ואף אותו הזמין העורר באמצעות ששון להצטרף לנסיעה. משאספו העורר וחברו את ששון והנער, הובילו אותם לפרדס בקירבת בית הקברות של מגדיאל ושם הצטרפו לחבורה שני אנשים נוספים.

העורר ושלושת האחרים תקפו את הנער ואת ששון, היכו אותם באלות ובעטו בהם בכל הגוף, בשל כך שחשדו כי גנבו טרקטורון. כתוצאה מהמכות נגרמו לששון שני שברים ביד שמאל, פצע דקירה ברגל ימין, ודימומים וחבלות בבית החזה ובמקומות שונים בגוף. גם לנער נגרמו חבלות ודימודים בפנים ובעורף. מכל החבורה זיהו המתלוננים את העורר לבדו והוא מצידו הודה במעשיו, אך לא מסר את שמות שותפיו.

בערר שבפניי מסכים בא-כוחו של העורר כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצר ואף עילת מעצר, אלא שסבור הוא כי לנוכח גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי יחסית (הוא מעולם לא ישב בכלא לפני הפרשה הנידונה) מן הראוי הוא לקבוע לו חלופת מעצר.

טענה זו יש לדחות. שכן, לא מדובר כאן במעשה אלימות מקרי ובלתי מתוכנן שהסתבך בו העורר, שאז ניתן היה להתחשב בגילו הצעיר של העורר ובעברו הפלילי הנקי יחסית, אלא במעשה מתוכנן ומכוון שנעשה על-ידי מספר אנשים ובהם העורר, שכאמור מסרב לגלות מיהם שותפיו. לעורר אף הרשעה קודמת מתאריך 11.6.96 בעבירה דומה, אז נשפט בבית-המשפט לנוער ונידון לקנס ולמאסר על-תנאי, ונראה שענישה מתונה זו לא הרתיעה אותו.

העורר הוכיח בהתנהגותו כי מסכן הוא את בטחון הציבור והנסיבות החמורות של ביצוע העבירה מלמדות כי לא ניתן יהיה להסיר את החשש לבטחון הציבור על-ידי חלופת מעצר.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.