בש"פ 4170/11 מוחמד סעד נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.5.2011 במ"ת

39612-04-11, שניתנה על ידי כב' השופט ר' שפירא , במסגרתה הוחלט כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי

2 .

כנגד העורר הוגש ביום 29.4.2011 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו יוחסו לעורר עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, עבירה של החזקת נשק וכן עבירה של נשיאת והובלת נשק. בתמצית יתואר כי לפי הנטען, אסף העורר את המתלונן ברכבו, ולאחר ששאל את המתלונן מדוע מפיץ האחרון שמועות כנגד משפחת העורר, ירה במתלונן שלוש או ארבע יריות, וכתוצאה מכך גרם לו לפגיעות חמורות ולדימום רב. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בדונו במעצרו של העורר, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים לעורר. צוין כי המתלונן, מסר גרסה "ברורה, עקבית ונחושה" לפיה העורר ירה בו. גרסאותיהם של העורר ושל אחר – עאטף ג'בארין (להלן: " ג'בארין ")– לא הצליחו לערער את קיומן של הראיות לכאורה. ואולם, כשבוע לאחר הגשת כתב האישום חזר בו המתלונן מגרסתו המפלילה את העורר, אשר ניתנה לטענתו תחת השפעת הכאבים והתרופות אותם נטל לאחר האירוע. לפי גרסה זו של המתלונן, לא העורר ירה בו, אלא רעול פנים שזהותו אינה ידועה. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו, וביכר את גרסתו הראשונה של המתלונן לפיה העורר הוא זה אשר ירה בו. נקבע כי מתקיימת בתיק דנא עילת מעצר של מסוכנות, וכי שינוי גרסת המתלונן "אינו מפחית מעילת המסוכנות ואולם הוא מחזק את העילה של חשש להשפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט". נפסק כי "אין מקום לשקול לעת הזו, שחרור המשיב לחלופת מעצר", וכי אף אין צורך להסתייע בתסקיר שירות המבחן. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי כי מערך הראיות לכאורה מעלה ספק באשמת הנאשם, וקבע כי ניתן יהיה לקיים הליך של עיון חוזר במעצר, לאחר סיום עדותו של המתלונן.

לטענת העורר, אין בנמצא ראיות לכאורה כנגדו, ואף אם ייקבע שישנן – אין הן בעוצמה המצדיקה את החזקתו במעצר עד תום ההליכים. הוסף כי במקרה כגון דא, בו קיימים קשיים ראייתיים מהותיים, היה מקום להציע חלופת מעצר. עוד הוסף כי היה מקום להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וזאת גם בשל גילו הצעיר. התובעת סמכה ידיה על ההחלטה שניתנה.

3.

בחינת קיומן של ראיות לכאורה - תנאי הכרחי אך לא מספיק למעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים – הינה מלאכה לא פשוטה. הטעם בדבר הוא שיש לבדוק את פוטנציאל ההרשעה הטמון בחומר החקירה, כאשר חומר זה לא רק שאינו רק בוסרי, אלא אף אינו חד כיווני ברוב המקרים. כאן, הראייה המרכזית היא עדותו של המתלונן, והרי הלה חזר בו מעדותו. הכלל לפיו בחינת הראיות לכאורה אינה עניין טכני, דורש התייחסות שאינה פשטנית. בענייננו, לו הייתה הראייה המפלילה כשלעצמה מעורפלת, או כזו שמדברת בקול שאינו ברור, ניתן היה לקבל את טענות הסנגוריה ביתר אהדה. אלא מאי, בשלב בו המתלונן הפליל את העורר, זיהויו המפורט נעשה בקול חד משמעי וברור, ובפירוט רב. כך עולה מהודעתו של המתלונן בבית החולים. ליתר דיוק – ארבע הודעותיו. רוצה לומר, הסנגוריה מסבירה את הפללתו של העורר על ידי המתלונן כתוצאה מהשפעת הכאבים והתרופות שנטל. דא עקא, טענה זו לא מתיישבת על פני הדברים עם תוכן העדויות שהינו קוהרנטי, רציף ועקבי. מסקנה זו עולה מקריאת החומר שהוצג בפני במהלך הדיון.

ודוק, אין בכך לקבוע שהזיהוי – זיהוי אמת הוא. העורר נהנה מחזקת החפות. עסקינן בראיות לכאורה. במישור זה, יש משקל לדבריו הברורים של המתלונן שנמסרו בסמוך מאוד לאירוע. הסניגור מפנה לעדותו של המתלונן שנמסרה מספר שבועות לאחר מכן. בגדרה של עדות זו, חזר בו המתלונן מהזיהוי של העורר כמי שירה בו. התפתחות זו מעוררת קושי, הגם שהעדויות המפלילות הראשונות כשלעצמן בעלות משקל רב. הפתרון שקבע בית המשפט, לפיו יהא רשאי הסניגור להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר שמיעת עדותו של המתלונן, נראה ראוי.

יצויין כי בית המשפט התייחס בצורה מפורטת למכלול העדויות וניתח את משקלן כשורה. על רקע זה, ומסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הרי שלא נפלה טעות בקביעתו לעניין קיומה של עילת מעצר והיעדר חלופה. לכאורה, העורר ביצע מעשה נועז ומסוכן, הפורץ את הנורמות הנהוגות בחברה. שימוש בנשק חם לאור יום על הרקע הנטען מבסס את המסקנה שאף חלופות כגון מעצר בית, לא תשגנה את מטרות המעצר. לנוכח זאת, לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להזמין תסקיר מעצר חרף עברו הנקי של העורר.

4.

הערר נדחה.