בש"פ 4174/09 גדי אבוטובול נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ת' כתילי ) בב.ש. 890/09 מיום 10.5.2009, אשר דחה את הערר שהגיש העורר על החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת (כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט ) במ"ת 5850-03-09 מיום 30.3.2009 שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 10.3.2009 הוגש כנגד העורר כתב אישום הכולל חמישה אישומים והמייחס לו עבירות שונות ובהן החזקת סכין – עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב – עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, נהיגה ללא רישיון – עבירה לפי סעיף 10 וסעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע

– עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, עבירות בנשק – עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין, שינוי זהות של רכב – עבירה לפי סעיף 413ט לחוק העונשין; הפרעה לשוטר – עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, נהיגה בזמן פסילה – עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, הפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט

– עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

2.

לפי האישום הראשון, בזמן שהיה העורר נתון במעצר בית, בהתאם להחלטתו של בית משפט השלום בנצרת בתיק פלילי שהתנהל כנגדו בשנת 2007, יצא העורר ממעצר הבית תוך הפרת התנאים המגבילים כשהוא נושא סכין שלא כדין. בנוסף, בעת ביקור שערכה המשטרה בכתובת בה שהה אותה עת במעצר בית על מנת לבצע צו הבאה שהוצא נגדו, לא נכח העורר במקום. עוד נטען כי בדיונים שנקבעו בתיק הפלילי שבגינו היה עצור, לא התייצב העורר תוך אמתלת שווא כי הוא אינו כשיר מבחינה רפואית, והכל במטרה למנוע ולהכשיל הליך משפטי.

האישומים השני והשלישי מייחסים לעורר התפרצות לבתי מגורים, האחד בקיבוץ יקום והשני בקיבוץ יגור, בכוונה לגנוב וכן גניבת חפצים מהבתים שאליהם התפרץ, לרבות מצלמה דיגיטלית, כספת שהכילה אקדח ושתי מחסניות, שני דרכונים, כסף מזומן ותכשיטים. עוד נטען במסגרת אישומים אלה כי בשני המקרים הנ"ל הגיע העורר למקום תוך שהוא נוהג ברכב ללא רישיון כדין, ובמקרה נשוא האישום השלישי תוך שימוש ברכב בעל לוחית רישוי גנובה ומזויפת. האישום הרביעי אף הוא מייחס לעורר עבירה של התפרצות לבית מגורים בקיבוץ יגור. כניסתו לבית הפעילה את האזעקה והעורר ברח מהבית. למקום הגיע קב"ט הקיבוץ אשר ביקש מהעורר ומהבחורה שהייתה עמו ברכב לעצור, אולם השניים נמלטו ברכב מהמקום, כשהבחורה נוהגת בו, תוך שהקב"ט נהדף לצד הדרך. האישום החמישי עניינו נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה כדין ותוך כדי פסילה.

הליכים קודמים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בהחלטתו מיום 30.3.2009 בחן בית משפט השלום באריכות את הראיות לכאורה שהוצגו להוכחת האישומים ומצא כי בכל חמשת האישומים ישנן ראיות לכאורה המעלות סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר. כמו כן קבע בית המשפט השלום כי מאחר שמדובר בעבירות שבוצעו באופן שיטתי, תוך היערכות מראש ובשים לכך שבין השאר נגנבו אקדח ומחסניות, אין מנוס מן המסקנה כי מתגבש חשש ממשי לביטחון הציבור היה והעורר ישוחרר. משכך, כמו גם נוכח העובדה שלחובת העורר הרשעות קודמות, נמצא כי קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנוסף, קבע בית משפט השלום כי מתגבשת בעניינו של העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, משקיים יסוד סביר לחשש מפני התחמקות מהליכי שפיטה, נוכח העובדה שהעורר נעדר באופן שיטתי מדיונים הקבועים בעניינו ונוכח העובדה שכל הניסיונות להביאו לחקירה עלו בתוהו, למרות שידע כי מנסים לאתרו. בשים לב לאמור, סבר בית משפט השלום כי לא ניתן לאיין את הסכנה הנובעת מעילות מעצרו של העורר, משהוכח שוב ושוב כי הוא אינו ראוי לאמון בית המשפט, ולכן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בתיק הפלילי שמספרו 5845-03-09.

יצויין, כי בהחלטה קודמת מיום 17.3.2009 קבע בית משפט השלום בנצרת כי בהתאם לסעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) מוקנית לו הסמכות המקומית לדון בכתב האישום.

4.

בית המשפט המחוזי שדן בערר על החלטתו של בית משפט השלום, קבע כי צדק בית משפט השלום בדחותו את טענת חוסר הסמכות המקומית. לדבריו ניתן לראות את כל האישומים כפרשה אחת ולצרפם בהתאם להוראות סעיף 86 לחסד"פ; משצורפו האישומים הפך בית משפט השלום בנצרת לבעל סמכות לדון בכתב האישום מכוח סעיף 7 לחסד"פ, שקובע שבמקרה של צירוף אישומים מוסמך לדון בעניין כל בית משפט שיש לו סמכות שיפוט לפי סעיף 6 לחסד"פ.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתו של בית משפט השלום מפורטת ומבוססת וכי לא מצא בה פגם. לדבריו, צדק בית משפט השלום עת קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. גם בסוגיית עילת המעצר לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להתערב, שכן לדבריו קמה נגד העורר עילת מעצר בשל מסוכנותו לציבור. מדובר בסדרה של עבירות התפרצות שבוצעו בשיטתיות ועזות מצח, לאחר תכנון מוקדם, "תוך התארגנות עם עוד אישה ולאור יום". אופן ביצוע העבירות, הסיסטמטיות והאינטנסיביות שאפיינו אותן, מעידים על מסוכנות העורר ועל דפוס התנהגות עברייני מובהק. כן ציין בית המשפט כי נגד העורר קמה עילת מעצר נוספת מאחר וקיים יסוד סביר כי שחרור העורר יביא לשיבוש הליכי משפט או יתחמק מהליכי שפיטה. לבסוף, הסכים בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולכן דחה את הערר.

טענות העורר

5.

בערר שלפניי טוען העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי זילברברג - כי טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענתו בדבר היעדר סמכות מקומית, כאשר קבע כי ניתן לראות את כל האישומים כפרשה אחת שכן מדובר במעשי פריצה שונים שאין ביניהם כל קשר. עוד טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע שיש ראיות לכאורה לגבי העבירות של שיבוש מהלכי משפט, החזקת סכין והפרת הוראה חוקית שבאישום הראשון. נוסף על כך טוען העורר כי הסכין שנתפס אצלו הוחזר לו על ידי השוטרים עצמם, ואם היה חשש כי הסכין שימש לביצוע דבר עבירה הרי שהשכל הישר נותן שלא היו משיבים לו אותו. עוד טעה בית המשפט המחוזי, לטענת העורר, כשלא קיבל את טענת העורר שלו ולמפקחיו נמסר על ידי משטרת ישראל כי מעצר הבית תם תוך התעלמות מפלט מחשב של משטרת ישראל שהוצג לבית המשפט. העורר טוען כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים השני, השלישי, הרביעי והחמישי תוך התעלמות מכל טענותיו של העורר, שכן אין כל ראיה אובייקטיבית-פורנזית וישירה המוכיחה את התפרצותו והעובדה שהעורר נמצא קרוב לזירת האירוע, דבר שאותו אין הוא מכחיש כלל, עדיין אין בו לקשור אותו למעשי ההתפרצות עצמם. כך טוען העורר כי גם טביעת כף הרגל שנמצא באחת מזירות ההתפרצות אינה מסבכת את העורר באופן ישיר בהתפרצות שכן כלל לא ברור האם מדובר בטביעת כף הרגל של העורר וממתי היא. מוסיף לטעון העורר כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, ולבסוף טען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין

לבחון חלופת מעצר לגופה.

טענות המשיבה

6.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – יש לדחות את טענות העורר. בכל הנוגע לטענת הסמכות המקומית, הרי שיש לראות את כל האישומים כמסכת אחת של הפרת הוראות חוקיות המתרחשת בזמן הפרת הוראה חוקית אחרת שנידונה בבית משפט השלום בנצרת. על כן, מוסמך היה בית המשפט השלום בנצרת לדון באישומים כולם. עוד טוענת המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה לגבי העבירות המפורטות באישום הראשון - עבירת החזקת הסכין והפרת הוראה חוקית. בכל הנוגע לעבירת שיבוש הליכי משפט, הרי שהעורר לא התייצב לדיונים והאישורים שהציג, כך נטען, אינם מצדיקים את היעדרותו מן ההליכים שנוהלו כנגדו. יתרה מכך, טוענת המשיבה, כי פלט המחשב אליו מתייחס העורר בדבר מועד סיום מעצר הבית שלו הינו תזכורת פנימית של המשטרה. פלט זה לא הוגש לעורר ומכל מקום, העורר היה נוכח בדיונים על מעצר הבית שלו וידע מהם התנאים המגבילים החלים עליו מבלי שנקבע בבית המשפט מועד לסיום מעצר הבית. באשר לאישומים השני, השלישי והרביעי, מוסיפה וטוענת המשיבה כי אכן מדובר בראיות נסיבתיות, אולם ראיות אלה יחד עם גרסאותיו הבעייתיות של העורר מצביעות על תמונה עובדתית ברורה. לפיכך, קיימות במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת מעשי העורר. לבסוף, טוענת המשיבה כי מעשיו של העורר מקימים כנגדו עילות מעצר הן בשל מסוכנותו והן בשל החשש שימלט מאימת הדין. על כן טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט כאשר קבע שלא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

7.

דין הערר להידחות. לאחר ששמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין בדיון שנערך לפניי, עיינתי במסמכים שצורפו לערר ובחנתי את חומר הראיות שנמסר לעיוני, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

8.

בכל הנוגע לטענת העורר בדבר היעדר סמכות מקומית של בית משפט השלום בנצרת, הרי שמעיון בכתב האישום עולה כי העורר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים ובעת זו הפר את התנאים המגבילים תוך ביצוע עבירות נוספות כגון ההתפרצויות לבתי מגורים. מכאן, שיש לראות את האישומים כולם כמסכת עובדתית אחת שהבסיס המשותף שלה הוא הפרת התנאים המגבילים שהוטלו על העורר על ידי בית משפט השלום בנצרת, ולכן ניתן לצרפם בהתאם להוראות סעיף 86 לחסד"פ. יוצא אפוא כי לבית משפט השלום בנצרת קנויה הסמכות המקומית לדון בכתב האישום מכוח סעיפים 6 ו-7 לחסד"פ. בעניין זה, אוסיף כי מקומה של טענה זו, אשר הינה ערעור על החלטת ביניים, בערעור על פסק הדין, לכשיינתן, ולא במסגרת ערר על מעצר. על כן, נדחית טענתו של העורר בדבר חוסר סמכות מקומית.

9.

בנוסף לכך, בחנתי את הראיות לכאורה שהציגה המשיבה על רקע טיעוני בא כוח העורר, ובאתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בנצרת עת קבע הוא, בהסתמך על החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת, כי ישנן ראיות לכאורה במידה מספקת כנגד העורר, כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים. להלן אפרט את הטעמים לכך:

א.

האישום הראשון: באשר לסעיף של הפרת הוראה חוקית, הרי שהעורר לא הפקיד את הערובה אשר נקבעה לו על ידי בית משפט השלום בנצרת ואף הפר את תנאי מעצר הבית פעמיים.

אין בידי לקבל את טענתו של העורר כי באחת הפעמים הפר את תנאי מעצר הבית כיוון שסבר

שאינו נתון עוד במעצר בית מאחר ושוטרים שבאו לביתו מסרו לו כי מעצרו יפוג לאחר שישה חודשים. אכן, העורר הציג אסמכתא שהנה דו"ח פנימי של המשטרה בו צויין מועד שחרור העורר, אולם יש לציין כי העורר נכח בדיון בבית משפט השלום בנצרת שם הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים וחזקה עליו, לאור ניסיונו הפלילי המכביד, שהבין את החלטת בית המשפט בעניין זה. במעשיו אלו, מעל העורר באמון שנתן בו בית המשפט.

באשר להחזקת הסכין – יצויין כי מהודעת העדכון שמסרה המשיבה לבית משפט זה ביום 24.5.2009 עולה כי בשל חלוף הזמן לא ניתן לשחזר מדוע הוחזר לעורר הסכין שנתפס אצלו ביום 1.11.2007, ולפיכך נראה כי אכן חל כרסום בראיות לכאורה לעניין עבירת החזקת הסכין. ואולם, אין בכך כשלעצמו לפגום בתשתית הראייתית המבוססת כנגד העורר בגין יתר סעיפי האישום הראשון, אשר חומרתם רבה היא. העורר טוען כי נבצר ממנו להתייצב לדיונים שנערכו בבית משפט השלום בנצרת מטעמים רפואיים. לראייה, הציג העורר מסמכים רפואיים המצווים עליו להיות במנוחה מוחלטת בשכיבה. ברם, למרות "מוגבלותו הרפואית" יצא העורר מביתו בתקופה האמורה למקומות שונים ולמטרות שונות ועל כך אין העורר חולק, ואף בא כוחו לא הכחיש את הדבר בדיון שנערך לפניי. יתרה מכך, בית משפט השלום בנצרת שהוגשו לו האישורים הרפואיים כאמור, קבע כי למרות האישורים הרפואיים על העורר להתייצב לדיונים בעניינו. חרף הוראה זו, לא התייצב העורר וגם לא ניתן היה לאתרו.

ב.

אישומים 2, 3 ו-4: צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, בהסתמך על ניתוח הראיות שערך בית משפט השלום, כי קיימות ראיות לכאורה גם בנוגע לאישומים השני, השלישי והרביעי. אכן, מדובר בראיות נסיבתיות, אולם בבחינת הראיות כאמור כמכלול, מצטיירת תמונה ברורה היוצרת תשתית ראייתית שיש בה כדי להרשיע בסופו של יום את העורר. בכל מקרי ההתפרצות חוזר על עצמו דפוס שיטתי, אשר קושר את העורר לכל אחד מהאתרים בהם התרחשו ההתפרצויות, ואילו העורר מצדו כלל אינו מכחיש שהיה בקרבת האיזורים בהם בוצעו הפריצות ואף באותו היום ובאותה השעה, כאשר הוא נותן הסברים הלוקים בחסר באופן שלא ניתן לאמתם. בכל אחד מן האישומים ישנן הודעות של מתלוננים ושל אחרים המעידים על קיום פריצה ועל "הסתובבות" של גבר ואישה במקום; בכל שלושת האירועים הוכן רכב מילוט, כאשר ישנן ראיות הקושרות את העורר לרכבים, שכן בעל המוסך ממנו נהג העורר להשכיר את הרכבים הציג שוברי התחייבות על שם אנשים הקרובים לעורר כמו חברתו ואחותו, ואף העיד כי הוא מכיר את העורר שנהג להשכיר ממנו רכבים מדי פעם בפעם; דו"חות איכון של הטלפון הנייד של העורר מצביעים על הימצאותו בזירות האירועים במועד התרחשות ההתפרצויות. כך בשעת ביצוע ההתפרצות התנהלו שיחות בין שני מכשירי טלפון ניידים הרשומים בבעלותו של העורר, כאשר דו"חות האיכון של אותם מכשירים קושרים את העורר לאיזור ההתפרצות. אל מול מצבור ראייתי מגובש זה, אשר קושר את העורר להתפרצויות פעם אחר פעם, לא מספק העורר הסבר סדור אלא מכחיש באופן גורף את מעורבותו באירועים שבנדון, כאשר ההסברים שהוא נותן להימצאותו באיזור ההתפרצויות הם חיפוש דירה; מפגש אינטימי שקבע עם אישה; שיחה עם פסיכולוג; מבלי שניתן לאמת הסברים אלו היות שהעורר סירב למסור את פרטיהם של אותם אנשים עימם הוא נפגש. המשקל המצטבר של הראיות הנ"ל, אל מול הכחשתו הגורפת של העורר, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המסד הראייתי העומד לחובתו או עם מבחני השכל הישר, מספק את דרישת הראיות לכאורה למעורבותו של העורר באירועים המיוחסים לו.

10.

לא מצאתי מקום להתערב גם בעניין עילת המעצר בשל המסוכנות הנשקפת מהעורר לציבור. המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על דפוס

התנהגות עברייני – סדרה של עבירות התפרצות שבוצעו באופן שיטתי, לאחר תכנון מוקדם, תוך התארגנות עם שותפה. מעשים אלו, בצירוף העובדה שלעורר הרשעות קודמות, מקימים עילת מעצר מכח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

נכונה גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתגבשת בעניינו של העורר עילת מעצר גם מכח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. העורר הפר כאמור את אמון בית המשפט, לא הפקיד ערובה, הפר את תנאי מעצר הבית, התחמק מדיונים בעניינו חרף החלטות בית משפט השלום, ואף לא התייצב לחקירות שאליהן זומן. באמור יש יסוד סביר לחשש מפני התחמקות ממהלכי משפט.

11.

לאור האמור, אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר כאשר אין ליתן בו אמון ובוודאי שלא ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. על כן נדחית טענתו של העורר גם בעניין זה.

12.

אשר על כן הערר נדחה. העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים כנגדו, כאמור בהחלטתו של בית משפט השלום בנצרת.