בש"פ 4178/14 ציון עסיס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.3.2014. בגדר פסק הדין נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים אשר הרשיע את המבקש במספר עבירות תעבורה וגזר עליו עונש של פסילת רישיון לתקופה של 18 חודשים, קנס בסך 3,000 ₪ וחודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים.

בפתח הדברים אציין, כי בגדר הבקשה לא נזכר המועד שבו הומצא פסק דינו של בית המשפט המחוזי לידי המבקש, וממילא לא ניתן לדעת מתי חל המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור. כך או אחרת, כפי שיובהר מיד לא מצאתי בסיס למתן ארכה להגשת ההליך.

בקשתו של המבקש, אשר אינו מיוצג על ידי עורך דין בהליך דנן, הינה קצרה ביותר וכוללת טעם אחד בלבד שיש בו משום הסבר להשתהות בהגשת ההליך. על פי הנטען, המבקש הביע בפני עורך הדין אשר ייצג אותו בבית המשפט המחוזי את רצונו בהגשת השגה על פסק הדין לבית משפט זה, ואולם עורך הדין מסר לו כי הדבר אינו אפשרי. ביום 16.6.2014 ביקשה כב' הרשמת ל' בנמלך מעורך הדין להתייחס לטענה האמורה. בתשובתו חלק עורך הדין על טענת המבקש, וציין כי הסביר למבקש שככל שתוגש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון הרי שסיכוייה להתקבל הינם נמוכים. עוד ציין עורך הדין, כי המבקש הביע רצון להגיש את בקשת רשות הערעור בעצמו, וכי לפיכך עורכת דין ממשרדו הכינה עבור המבקש את הבקשה ללא תשלום. לאור תגובתו של עורך הדין, ובשים לב לעובדה שהבקשה לא נתמכה בתצהיר או באסמכתא אחרת לעניין זה, אין בידי לקבוע, על יסוד החומר שלפניי, כי המבקש אכן הוטעה על-ידי בא-כוחו וכי האיחור נגרם בשל טעות זו.

לאמור עד כה מצטרפת העובדה, כי על פני הדברים נראה שהמשוכה הניצבת בפניו של המבקש, במסגרת ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו, גבוהה היא. זאת, בשים לב לכך שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ולכך שרובן ככולן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש אשר נגזר עליו.

על רקע האמור, ואף שאמת המידה להארכת מועד הנהוגה בהליכים פליליים הינה מקלה יותר מזו הנהוגה בהליכים אזרחיים, דומה כי המבקש לא הצליח להרים את הנטל לעניין קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת" למתן ארכה.

הבקשה נדחית, איפוא.