בש"פ 4179/00 אילן אברהם נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי באישומים של מעשה מגונה ואינוס קרובת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים במשך תקופה ממושכת. בית המשפט נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. אולם, עוד טרם נדונה הבקשה, הביעה התביעה הסכמה לשחרר את העורר מן המעצר בתנאי שיהיה נתון במעצר בית מוחלט אצל אחיו המתגורר באשקלון. הטעם העיקרי להסכמת התביעה היה, שהעורר סובל ממגבלה חמורה בראייה, כמעט עד כדי עיוורון. בית המשפט החליט בהסכמת הצדדים (ביום 26.7.99) על תנאי השחרור מן המעצר כדלקמן:

"א. נאסר על המשיב ליצור כל קשר, בין במישרין ובין בעקיפין, עם המתלוננת ו/או עם מי מעדי התביעה.

ב.נאסר על המשיב להיכנס לתחומי הערים לוד ופתח תקוה.

ג.ניתן בזאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המשיב. אם בידי המשיב דרכון או יהיה כזה בעתיד יופקד זה לאלתר בידי משטרת ישראל.

ד.מר אדמסון סבחאת - לאחר שייבדק כי יכול הוא להוות ערב טוב - יהא ערב עד לגובה הסכום של 15,000 ש"ח למילוי אחר תנאים אלה על ידי המשיב.

ה.המשיב יפקיד סך של 7,500 ש"ח במזומנים בקופת בית המשפט וכן יחתום על ערבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח כערובה למילוי אחר תנאי שחרורו כאמור".

לאחר שלושה חודשים (ביום 26.10.99) שינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, את תנאי השחרור ואיפשר לעורר להתגורר בביתו שבאשקלון, יחד עם אמו, אשתו וילדיו.

משפטו של העורר היה אמור להתקיים בחודש מאי 2000. אולם בחודש מרץ 2000 נקבע כי בשל אילוצי בית המשפט יידחה המשפט ויתקיים מיום 19.11.2000 עד יום 23.1.2000.

אי לכך ביקש העורר שינוי בתנאי המעצר שלו. התביעה הסכימה כי העורר יהיה רשאי לצאת מביתו לצורך עבודה במפעל שיקומי של האגודה למען העיוור באשקלון, וכן לצורך ביקור במשרדה של באת-כוחו באשדוד תוך תיאום מראש עם באת-כוח התביעה. אולם העורר לא הסתפק בכך. הוא ביקש שיורשה לו, נוסף לכך, לצאת את ביתו בכל עת ולכל מקום בליוויית אשתו, כלומר, לבטל את מעצר הבית. בית המשפט המחוזי נענה לבקשת העורר ככל שהיתה מוסכמת על התביעה, כלומר, לאפשר לעורר לצאת לעבודה ולצאת אל באת-כוחו, אך דחה את הבקשה לאפשר לעורר לצאת ללא הגבלה מביתו. בהחלטתו (מיום 30.5.2000) ציין בית המשפט כי אין מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר, שהעורר אף איים על המתלוננת, ויש יסוד סביר לחשוש לביטחון המתלוננת וביטחונן של קטינות אחרות. לאור חזקת המסוכנות קבע בית המשפט כי אין לבטל את מעצר הבית לגמרי, ודי בכך שמעצר הבית המוחלט, בו היה העורר נתון, יהפוך למעצר בית חלקי, כלומר, למעצר בית לאחר שעות העבודה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני. העורר מוכן עכשיו לצמצם את בקשתו, ולהסתפק בכך שיורשה לו לצאת מביתו בכל שעה שלאחר העבודה לכל מקום בתחומי אשקלון בליווי אשתו או אחיו. כיוון שהמתלוננת התגוררה בלוד, ועכשיו היא מתגוררת בפתח תקוה, הוא טוען שלא תהיה צפוייה ממנו כל סכנה למתלוננת אם יורשה לנוע באופן חופשי, בליווי אשתו או אחיו, בתחומי אשקלון.

המדינה מתנגדת לבקשה. היא מציינת כי יש מסוכנות בעורר וכי העדים, כולל המתלוננת, עדיין לא העידו ולכן קיים גם חשש להשפעה עליהם. היא אומרת כך: "לדעת המשיבה, האיזון שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, בהסכמת המשיבה, של מעצר בית חלקי הוא איזון ראוי, אשר מאפשר לעורר לצאת לעבודה ולהיפגש עם באת-כוחו. ביטול מוחלט של מעצר הבית, כפי שדורש העורר, אינו מאפשר פיקוח אפקטיבי ומותיר סיכון בלתי קביל בהתחשב במכלול הנסיבות".

עמדת המדינה מקובלת עלי. כנגד העורר תלוי ועומד אישום חמור, הנתמך בראיות לכאורה, ויש בו כדי להעיד על מסוכנות. ההחלטה של בית המשפט המחוזי, המתבססת על הסכמת המדינה, מגלה התחשבות מספיקה בעורר, ואין הצדקה להפר את האיזון שנקבע על ידי בית המשפט רק כדי לאפשר לעורר, כדברי באת-כוחו, "לנשום אויר".

עם זאת, בהסכמת המדינה, כפי שהוצגה בכתב בפני בית המשפט, אני מחליט להאריך את שעות העבודה של העורר עד השעה 16.00, ובהתאם לכך להרשות לעורר לחזור מן העבודה לביתו עד השעה 17.00, אך לא יותר מאוחר. יתר התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לשחרורו של העורר מן המעצר עומדים בתוקפם.

לפיכך, כפוף להארכת שעות העבודה כאמור, הערר נדחה.