בש"פ 4184/97 מדינת ישראל נ. מנדורי מחמד

המשיב נעצר עד תום הליכי המשפט. הוא מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת ביבוא סם מסוכן בכמויות גדולות, עבירות בנשק, ירי לעבר מי שמסר מידע למשטרה ונסיונות להימלטות מאימת הדין שכללו ניסיון לדרוס שוטרים.

מעצרו של המשיב הוארך בשלושה חודשים נוספים מעבר לשנה על-ידי בית-משפט זה (השופטת דורית ביניש), שמצא על-יסוד חומר הראיות הלכאורי כי "המשיב הוא עבריין מסוכן ביותר... אשר כדי להימלט מהדין ומידי החוק, לא בחל בשום אמצעי... שחרורו של המשיב ממעצר בשלב זה של ההליכים עלול לסכן את שלום הציבור, וללא ספק לסכן את המשך ניהול ההליכים נגדו" (בש"פ 118/97 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם)).

מעצרו של המשיב הוארך בשנית בשלושה חודשים על-ידי השופטת ביניש, שציינה בהחלטתה, כי הדיון במשפט התארך מסיבות התלויות במשיב עצמו וכי על-כל-פנים שחרורו ממעצר עלול לסכן את שלום הציבור ואת המשך ניהול ההליכים נגדו.

בשלושת החודשים שחלפו מאז מתן ההחלטה לא חלה התקדמות של ממש בשמיעת המשפט. חלק מן הישיבות בוטל בשל תקלות שונות ובשלוש הישיבות שהתקיימו טרם הסתיימה פרשת התביעה. נקבעו שלושה מועדים נוספים לשמיעת המשפט: האחד, בחודש יולי 1997 ושניים נוספים בחודש ספטמבר 97.

עתה מתבקשת אני להאריך את המעצר בשלושה חודשים נוספים בשל אותם טעמים שביסוד מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. טענת באת-כוח המדינה היא, כי כוחם של טעמים אלה לא תש וכי אף גבר בשל התנהגותו של המשיב בעת המעצר, וכי קיים חשש של ממש שהלה יימלט מן הדין אם ישוחרר ממעצרו. בעניין התנהגותו במעצר, ציינה באת-כוח המדינה כי המשיב איים על עד תביעה, שותפו לחלק מן העבירות, בו פגש במסדרון בית המשפט וכי בשל מעשה זה אף הוגש נגדו כתב אישום.

הסניגור, המתנגד להארכת המעצר, טען כי עוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית, שעל-יסודה הוגש כתב-האישום, כורסמה במהלך המשפט ואף אם מידת הכרסום אינה מצדיקה שחרור הנאשם ממעצר עד תום ההליכים, הרי יש לכלול זאת בגדר השיקולים הנשקלים בהפעלת הסמכות להארכת המעצר.

הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הוא כי במקרים רגילים אין להמשיך ולהחזיק נאשם במעצר מעבר לשנה. מכא ן, שעוצמת השיקולים שהצדיקו את המעצר פוחתת ככל שתקופת המעצר מתארכת מעבר לשנה.

במקרה שלפני, לאור העובדה כי בשמונה-עשר החודשים שחלפו מאז מעצרו של המשיב טרם הסתיימה פרשת התביעה, ולנוכח ההפוגה הצפויה בשמיעת המשפט בעטיה של פגרת בתי-המשפט, ספק בעיני אם המשפט יסתיים תוך שלושה חודשים נוספים. בנסיבות אלה לא הייתי נעתרת לבקשה להאריך את המעצר אלמלא שוכנעתי כי קיים במקרה זה חשש של ממש כי המשיב עלול לפגוע בעדים שהעידו נגדו ואף להימלט מן הדין. חשש זה מושתת על התנהגותו במעצר, כמפורט לעיל, ועל ניסיונות ההימלטות מן הדין שבהם הואשם בכתב האישום. בעניין זה לא נמצא כרסום כלשהו בתשתית הראייתית העומדת ביסודו של החשש.

חלופת מעצר מושתתת על אמון בנאשם, ואילו עברו של המשיב מלמד כי לא ניתן לתת בו אמון ולהסיר את החשש על-ידי קביעת תנאי שחרור, שמילוים תלוי בו בלבד.

על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה ומאריכה את מעצרו של המשיב עד ליום 18.10.1997 או עד למתן פסק-הדין בת"פ 6/96 בבית-המשפט המחוזי בנצרת, הכול לפי המועד המוקדם מביניהם.