בש"פ 4187/02 חדר אבו עסב נ. מדינת ישראל

העורר הטריד באמצעות הטלפון עובדים שונים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). הוא אף השמיע איומים כלפי העובדים. האיומים נמשכו במשך מספר חודשים. בחודש ינואר 2002 הוגש כתב אישום נגד העורר בגין היחסים המיוחסים לו. בכתב האישום נטען, כי ביצע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, איומים ופגיעה בפרטיות. המשיבה ביקשה מבית משפט השלום בירושלים לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט החליט ביום 23.1.02 לשחררו, תוך שקבע תנאים שונים. בין השאר, נאסר על העורר ליצור קשר ישיר או עקיף עם עובדי המוסד. בהחלטה אף נאמר במפורש, כי אם העורר יפר את התנאים הוא ייעצר עד תום ההליכים. העורר, כך לפי גרסתה של המשיבה, המשיך להטריד את עובדי המוסד. העורר הובא שוב בפני בית משפט השלום. בהחלטה מיום 6.3.02 הוא שוחרר, אך הוזהר שוב, כי אם יפר את תנאי השחרור ייעצר עד לסיום משפטו. העורר המשיך במסע ההפחדות והאיומים כלפי עובדי המוסד. הוגש נגדו כתב אישום חדש, בו נכללו עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק ואיומים, ונתווספה עבירה חדשה, זו של הפרת הוראה חוקית, שהרי הוא הפר, לכאורה, את התנאי שאסר עליו ליצור קשר עם עובדי המוסד. הפעם הורה בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים. עמדת בית המשפט הייתה, כי אין עוד מקום לחלופה למעצר, לאחר שהעורר הפר וחזר והפר את האיסור שהושת עליו. קביעה זו באה לאחר שנמצא כי קיימות ראיות לכאורה, וכן כי קיימת עילת מעצר. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 22.4.02.

העורר טוען, כי בעניינו זויפו מסמכים שונים, וכי כתוצאה מכך נמנעת ממנו קיצבת נכות שהוא זכאי לה. גם אם אניח שיש בסיס לטענה, אין בכך, כמובן, משום צידוק למעשים האסורים. במקרה זה אין מנוס מן התוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות. בית משפט השלום התרה בעורר וחזר והתרה בו שלא יקיים קשר עם עובדי המוסד. אף על פי כן, העורר לא שעה לאזהרות והמשיך במסע ההפחדות והאיומים. על כן, בדין הוחלט לעוצרו עד לתום ההליכים.

הערר נדחה.