בש"פ 4187/08 ראמי מואסי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל ) בב"ש 2255/08 מיום 29.4.2008, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגשו לבית משפט השלום בחיפה שני כתבי אישום (פ 1399/08), המייחסים לו שתי עבירות של פריצה לרכב, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; עבירה של תקיפת שוטר ופציעה כשהתוקף מזוין בנשק קר, לפי סעיפים 274(2) ו-334 לחוק העונשין; עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיפים 273 ו-380 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום הראשון, בתאריך 22.3.2008, סמוך לשעה 04:10, ברחוב מימון בחיפה, התפרץ הנאשם לרכב מסוג סוברו, על ידי כך שמשך את שמשת החלון בדלת השמאלית קדמית והוציאה, פתח את הדלת וחיבל במזיד בפאנל הרדיו דיסק, ויצא מהרכב עת החלה אזעקת הרכב לפעול. בכתב האישום השני נטען כי, בהמשך למתואר לעיל, סמוך לשעה 04:30, באותו רחוב, התפרץ הנאשם לרכב אחר, מסוג רנו קליאו, באופן שכופף את הדלת השמאלית הקדמית של הרכב ונכנס אליו, כאשר או אז הופרע על ידי השוטר שהוזעק למקום. העורר יצא מהרכב כשהוא אוחז בידו הימנית במברג וניסה לתקוף את השוטר בעת מילוי תפקידו על ידי דקירתו באמצעות המברג. העורר תקף אף את השוטר השני שנחלץ לעזרת השוטר הראשון, באופן שדקר אותו בירכו הימנית ובידו הימנית, כל זאת באמצעות המברג. לאחר מכן, ועת שהצליחו השוטרים להדוף את המברג מידו, המשיך העורר לתקוף את השוטרים בבעיטות ובאגרופים, ובמעשיו אלה גרם להם לחבלות בחלקים שונים בגופם.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בחיפה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 28.4.2008, קבע בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט א' הבר ), כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קיימת עילת מעצר. בית המשפט ציין כי בנוסף לעובדה שאלימות כלפי שוטרים מקימה חזקת מסוכנות, מי שתוקף שוטרים מעיד על עצמו שהוא עלול לשבש הליכי משפט ולכן קיימת עילת מעצר נוספת לעילת המסוכנות והיא החשש משיבוש הליכי משפט. עם זאת, בית המשפט בחן את חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר וסקר החלטות לפיהן שוחררו נאשמים, גם כאשר הואשמו בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, ולקח בחשבון את האמור בתסקיר שירות המבחן וקבע כי על אף שמ דובר

בעבירה חמורה מאוד, מחובתו לקבל את המלצת תסקיר שירות המבחן ולאמץ את החלופה המוצעת. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: העורר ישהה ב"מעצר בית" בבית אביו ובפיקוחו, בתנאי פיקוח אלקטרוני, הפקדה כספית על סך 20,000 ש"ח, חתימה על ערבות עצמית על סך 20,000 ש"ח, התחייבות האב להודיע על כל הפרה של תנאי המעצר, ועובד סוציאלי שילווה את העורר משך כל זמן "מעצר הבית".

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש

2255/08), בטענה כי אין בחלופת המעצר ובתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת של העורר.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל ) קיבל את הערר בקובעו כי אין בתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות העולה מהעורר וממעשיו. בית המשפט הדגיש את חומרת העבירות שמיוחסות לעורר, בעיקר בשל נסיבותיהן. עוד ציין בית המשפט כי למרות העובדה כי לחובתו של העורר הרשעה אחת בעבירת גניבה בהיותו קטין, עומדים לחובתו שלושה כתבי אישום, שהעבירות המיוחסות לו בהם מעידות על זלזול בחוק ובאנשי החוק. בית המשפט לקח בחשבון את המצב המשפחתי של העורר, ואת תסקיר שירות המבחן החיובי, אולם לאחר שקלול מכלול השיקולים, הגיע לכלל מסקנה כי אין להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שאין בחלופת המעצר בתנאים שהוצעו בכדי לאיין את מסוכנות העורר. העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להמלצת תסקיר שרות המבחן ולנסיבותיו האישיות של העורר לרבות מות אחותו הפתאומי בתאונת דרכים וקריסתו הכלכלית של אביו ובמקביל, וכי הוא נתן יתר משקל לחומרת העבירה, התיקים האחרים התלויים ועומדים בעניינו ואת טענתו שהשוטרים שם אלה שתקפו אותו. עוד טוען בא-כוח העורר כי מבלי להפחית מחומרת מעשיו של מרשו, הרי שמ דובר בבחור בעל עבר פלילי לא מכביד, שכולל עבירת גניבה אחת בלבד (הרשעה מיום 13.9.2003). בא-כוח העורר ביקש להדגיש כי מטרת המעצר היא מניעתית ולא ענישתית, ועל כן, לאור העובדה שיש בידי החלופה המוצעת, לדידו, לאיין את מסוכנות מרשו, אין מניעה שחלופה זו תתקבל.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אין בחלופה שהוצעה כדי לשלול את מסוכנותו של העורר, הנלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להתקבל.

מבלי להמעיט מחומרת מעשיו של העורר, אשר לפי הנטען בכתב האישום תקף שוטרים במברג בעת שניסו לעצור אותו בזמן שניסה לגנוב מכונית, שוכנעתי כי יש בחלופת המעצר שהוצעה על ידו ואשר אומצה על ידי שירות המבחן, כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו.

מ דובר בעורר שאומנם לכאורה ביצע עבירות קשות, אולם אין להתעלם מעברו הפלילי, אשר כולל עבירה אחת בלבד, ולא מנויות בו עבירות של אלימות או תקיפת שוטרים. לא נעלמה מעיניי העובדה כי תלויים ועומדים בעניינו כתבי אישום נוספים, אולם אף הם ברובם מייחסים לו עבירות רכוש, ולא אלימות. זאת ועוד, תסקיר שירות המבחן התרשם שהעורר מודע למעשים המיוחסים לו ויש לו פוטנציאל לשקם את עצמו, וכי הוריו מסוגלים ויכולים לדאוג לו ולפקח עליו באם ישוחרר ל"מעצר בית", וכי הם מודעים לאחריות המוטלת עליהם. נוסף לכך, אף בפיקוח האלקטרוני שנקבע כתנאי לשחרורו יש כדי לנטרל את מסוכנותו.

בנסיבות אלו, ולאור מצוותו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מצאתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזאת. העורר ישוחרר לחלופת המעצר שנקבעה בהחלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 28.4.2008, בכפוף למלוא התנאים שנקבעו בהחלטה.