בש"פ 4191/99 עימאד ריאן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בנסיון לרצוח שני חיילי צה"ל. על כך נדון, ביום 18.6.92, לארבעים שנות מאסר בפועל (עשרים שנה לכל אחת משתי העבירות, המתייחסות לשני החיילים).

עתה, כשבע שנים לאחר סיום משפטו, הוא מבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.

אתייחס לטענותיו השונות אחת לאחת:

1.הגשת כתב האישום למעלה משנה לאחר ביצוע העבירה ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה :

מתגובת המשיבה עולה, כי לא ברור מדוע התעכבה הגשת כתב האישום למעלה משנה לאחר ביצוע המעשה ולכידת המבקש (בתקופה זו ריצה המבקש עונש על עבירה אחרת).

מכל מקום, בעת הגשת כתב-האישום כבר היה הנאשם בגיר, ולא נדרשה הסכמת היועץ המשפטי לממשה להעמידו לדין.

2.העדר התייחסות בית המשפט להיות המבקש קטין בעת ביצוע העבירה :

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט צויינה שנת לידתו של המבקש. בגזר הדין צויין במפורש כי מדובר ב"בחור צעיר כבן 19", ובית המשפט ראה בגילו נסיבה מקילה. עובר לגזירת דינו הורה בית המשפט על עריכת תסקיר קצין מבחן, על אף שלא היתה חובה חוקית לכך, אולם המבקש סירב לשתף פעולה עם שירות המבחן.

מכל האמור עולה, כי בית המשפט היה מודע היטב לגילו הצעיר של המבקש, והביאו בחשבון, אף על פי שהמבקש עבר כבר גיל הקטינות.

3.אי ידיעה על זכות הערעור והימנעות הסניגור הממונה מהגשת הערעור :

הטענה לפיה לא היה המבקש מודע לזכות הערעור וסניגורו לא הביאה לידיעתו, תמוהה בנסיבות העניין.

גזר-הדין הוקרא בנוכחות המבקש, ובסופו נאמר כי תוכן גזר-הדין הוסבר לנאשם, וכן הודע לו על זכותו לערער לבית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה יום.

יתר על כן: עצם קיומה של זכות הערעור היא בגדר ידיעה רווחת בכלל הציבור, ובפרט בין יושבי בתי הסוהר. הטענה כאילו בתקופה שלאחר גזר דינו לא הזדמן למבקש לשמוע מן הסובבים אותו אודות קיומה של הזכות לערער, ולראשונה נודע לו על כך שנים רבות לאחר מתן גזר-הדין - טענה זו אינה סבירה בעיני. אילו ביקש לערער על גזר-הדין, לא היה על המבקש להיזקק לסניגורו, והוא יכול היה להגיש את הערעור בעצמו.

נראה, כי המבקש בחר במודע שלא לערער על גזר דינו, כהמשך להתנהגותו בבית המשפט המחוזי, כאשר סירב להביע חרטה, וויתר על "זכות המילה האחרונה". רק לאחר תקופה ארוכה שינה את טעמו. במצב זה אין להטיל את האחריות על כתפי הסניגור שמונה לייצגו.

אני דוחה, איפוא, טענות אלו.

4.חומרת עונשו של המבקש :

כאמור, נדון המבקש לארבעים שנות מאסר בפועל בגין שתי עבירות של ניסיון לרצח.

בנימוקי גזר-הדין פירט בית המשפט את שיקוליו: התכנון המוקדם של העבירה, הנזק שנגרם לחיילים שנדקרו על ידי המבקש ונזקקו לטיפול רפואי ולאישפוז, העובדה שמדובר בשני מעשים שבוצעו בזה אחר זה והימנעות המבקש מהבעת חרטה. כן הובאו בחשבון הרשעותיו הקודמות של המבקש, בעבירות של חברות בחוליה שפעלה מטעם החזית העממית, וחברות בועדה העממית של הג'יהאד האיסלמי.

בגין עבירות אלו נדון לעונש מאסר.

בהתחשב בנסיבות אלו, ובהעדר נסיבות לקולא, גזר בית המשפט על המבקש את העונש המירבי. אף כי העונש חמור, הרי גם מעשיו של המבקש, שנעברו על רקע אידיאולוגי ומתוך כוונה ותכנון, הם חמורים ביותר.

מכל האמור עולה, כי המבקש לא הראה נימוק טוב המצדיק הארכה כה ממושכת של המועד להגשת ערעור, ואף לא עורר חשש כי נגרם לו עיוות דין.

הבקשה נדחית.