בש"פ 4192/12 בחירי רושדי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' אינפלד) במ"ת 38816-07-11 מיום 22.5.2012, במסגרתה קבע כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, והורה על המשך מעצרו.

2.

נגד העורר ונגד בנו הוגש כתב אישום בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, הצתה, חבלה במזיד ואיומים (העובדות פורטו בהחלטתי מיום 18.4.2012 בבש"פ 2883/12). בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ושל בנו עד תום ההליכים. בית משפט קמא הורה לשירות המבחן להגיש תסקירי מעצר בעניינם, כשהדיון בתשתית הראייתית הלכאורית נדחה לשלב מאוחר יותר. שירות המבחן העריך כי לא קיימת בעניינם של העורר ושל בנו חלופת מעצר שביכולתה לצמצם את הסיכון הנשקף מפניהם, ועל כן הורה בית משפט קמא על הארכת מעצרם עד תום ההליכים.

3.

משחלפו תשעה חודשים מיום מעצרם של העורר ושל בנו ומשפטם לא הסתיים, ביקשה המשיבה להאריך את מעצרם עוד בתשעים ימים בהתאם להוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. הנסיבות והשיקולים לעניינה של בקשה זו פורטו בהחלטתי הנ"ל. עיקרם, מחד גיסא מתנהל משפטם של העורר ושל בנו לאִטו וסיומו אינו נראה באופק; מאידך גיסא, מסוכנותם ניכרת בעליל. ציינתי שם כי האיזון מחייב בכורח הנסיבות, שבחלוף הזמן אין לדרוש עוד אותם שולי בטחון שנדרשו בתחילה. הוריתי על הארכת מעצרם של העורר ושל בנו ב-75 ימים, ובמקביל ביקשתי מאת שירות המבחן להגיש תסקירי מעצר משלימים בעניינם של השניים, על מנת לבחון 'שדרוג' של חלופות המעצר שהוצעו בשלב הקודם, כשעל סמך התסקירים יכריע בית משפט קמא בשאלת המשך המעצר.

4.

שירות המבחן ובית משפט קמא עשו מלאכתם נאמנה: התסקירים ממצים וההחלטות נכוחות. בהחלטה מיום 10.5.2012 דחה בית משפט קמא את בקשת העורר ובנו לשחררם לחלופת מעצר, תוך שציין כי בשלב זה של המשפט, כשהמתלונן הביע בפני שירות המבחן את חששו מפני העורר ובנו וטען כי לא יעיד בבית המשפט במידה והשניים ישוחררו, לא ניתן לשחררם לחלופת מעצר.

5.

לאחר סיום עדותו של המתלונן הגישו העורר ובנו בקשה לעיון חוזר. בהחלטה מיום 22.5.2012 נעתר בית משפט קמא לבקשה במובן זה שהורה על שחרור בנו של העורר לחלופת מעצר, ודחה את הבקשה במה שנוגע לעורר. בית משפט קמא קבע כי סיום עדותו של המתלונן מטה את נקודת האיזון עוד במעט אל עבר חירותם של העורר ובנו. בית משפט קמא עמד על כך שמסוכנותם של השניים היא אמנם גבוהה, אך יחד עם זאת יש מקום להבחין ביניהם; מסוכנותו של העורר עולה על זו של בנו. הערכה זו נובעת מעברוֹ הפלילי של העורר, אשר כולל עבירות אלימות וריצוי מאסרים בפועל, וקיים חשש להישנות מעשים דומים. בית משפט קמא ציין את ההבחנה שעשה שירות המבחן בין העורר לבין בנו, ואת העובדה כי הערכת המסוכנות מבוססת גם על בחינה אישיותית של העורר הכוללת רכיבים אשר מגבירים מסוכנות. בית משפט קמא התרשם מחלופת המעצר שהוצעה, בחן בעצמו את כשירותם של הערבים למלאכת הפיקוח, ובהתחשב עם ההבחנה בין השניים, הורה על שחרור בנו של העורר לחלופה שהוצעה, ועל המשך מעצרו של העורר.

6.

לטענת ב"כ העורר, לנוכח חלוף הזמן מאז מעצרו של העורר מן הראוי לשחררו לחלופת המעצר, כפי שנעשה לגבי בנו. לדבריו, לא היה מקום להבחין בין

השניים, שכן בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינם ובתסקירי שירות המבחן לא נעשתה הבחנה שכזו. משנמצאה חלופת המעצר ראויה לדעת שירות המבחן; לאור התקופה הארוכה שבה שוהה העורר במעצר; בשים לב לכך שהמתלונן סיים את עדותו; ומכיוון שהמשפט עתיד עוד לארוך זמן רב, דין הוא – לטענת העורר – לשחררו לחלופת מעצר ולהשוותו לעניין זה עם בנו.

7.

ב"כ המשיבה טוענת כי ההבחנה שעשה בית משפט קמא היא ראויה ונכונה לאור ההבדלים בין העורר לבין בנו. לדבריה, על אף שבית משפט קמא התרשם לחיוב מחלופת המעצר שהוצעה, ומצא כי יש בה כדי להפיג את מסוכנות בנו של העורר במידה המניחה את הדעת, עדיין אין להסיק מכך כי יש בחלופה זו כדי לאיין גם את מסוכנותו של העורר. הסכסוך בין העורר ובנו לבין משפחתו של המתלונן לא הסתיים, והמסוכנות רבה.

8.

נתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים, שקלתי את כלל נסיבות העניין, והחלטתי לדחות את הערר. אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ העורר, בשלבים קודמים לא נעשתה הבחנה בין העורר לבין בנו. ברם, בחלוף תקופה ארוכה של מעצר ומתוך מגמה לדקדק בזכויותיהם של השניים, גם ב'מחיר' של שולי בטחון צרים מאלו שבתחילה, נעשתה בחינה ממוקדת ופרטנית והיא אכן הביאה לתוצאה שונה לגבי העורר ביחס לבנו. אין תימה בדבר הזה, ואין מקום עתה לטענה על הפלייה כביכול בין השניים, או על כך שאם מלכתחילה לא נעשתה הבחנה ביניהם, הרי שיש להתמיד בכך עד סוף ההליך. מקובלים עליי שיקולי בית משפט קמא על סמך תסקירי שירות המבחן ושאר החומר שהובא לפניו, ואשר הביאוהו להורות על שחרור הבן ועל הארכת מעצרו של העורר. אכן, גם אלה הם שיקולים נכונים: שהייתם של העורר ושל בנו ביחד בחלופת מעצר "יכולה להוות גורם המגביר סיכון" (עמוד 8 להחלטת בית משפט קמא); השפעתם של הערבים על בנו של העורר היא משמעותית, מה שאין כן – זהו החשש – כלפי העורר, בהתחשב בגילאים, במרוּת ובקווי האופי. אשר על כן, החלטתי לדחות את הערר.